המלאכית של ארליך

ארליך תמיד היה ילד טוב, כן, ילד טוב באמת.

כשהיה רע אבא הלקה כמה מכות הגונות בחגורת המכנסיים השחורה, וכשהיה טוב אמא הייתה מצפינה בשתי ידיו השמנמנות סוכריות מתוקות, כי ארליך היה טוב.

ויום אחד אבא מת, וארליך היה כבר גדול אז הוא התחיל לעבוד במקום אבא, וכולם אהבו את ארליך, כי יש לו את החנות של אבא וכולם קראו לחנות – "החנות של ארליך" למרות שקראו לה "החנות של יעקוב". וכולם אהבו את ארליך, כי מי לא אוהב את המוכר החייכן ההוא שנותן לך מסטיק בשקל במתנה ומוכר לאמא את השמפו שהיא אוהבת?

וארליך היה מרוצה, כי הייתה לו דירה קטנה, ומטבח קטן, וטלוויזיה קטנה וחדר אמבטיה קטנטן. וכל הזקנות בשכונה שהכירו את אמא של ארליך שאלו אותו כל הזמן למה אין לו גם אישה קטנה שתהיה בתוך הבית הקטן של ארליך.

וארליך גם רצה אישה קטנה שתעשה לו נעים בלילות, ואולי גם ארליך קטן שהוא ייתן לו קצת יותר ממסטיק בשקל במתנה. אבל כל אישה שפגש הייתה שמנה מדי, או רזה מדי, או רעה מדי, או טובה מדי, וארליך לא רצה יותר מדי, הוא רצה באמצע. אז יום אחד ארליך יצא מהחנות בשביל לעזור לנער המשלוחים להכניס סחורה חדשה שהגיעה, ובקצה הרחוב הוא ראה את האישה שחיפש כל חייו, היא הייתה יותר מדי, אבל יותר מדי שהוא אהב, אז הוא שמט את הארגז שהיה בין ידיו ונער המשלוחים צעק לו מרחוק והוא לא שמע, והוא דיבר קצת איתה ומיד היא נתנה לו את המספר שלה כמו בקסם.

והאישה ההיא לא אמרה אף פעם לארליך את השם שלה, חודש שלם היא אמרה שהיא מלאכית והיא רוצה להיות עם ארליך לנצח, אבל היא לא יכולה, כי היא שייכת לשמים. והיא הייתה בכל מקום, המלאכית, בחנות, ובבית, ובחצרות, וברחובות. והיא צחקה, ובכתה, ונגעה בארליך כמו שאף אחד לא נגע בו, אפילו לא אמא.

אבל בסוף החודש המלאכית אמרה לו שהיא צריכה לעוף למעלה, וארליך ראה אותה פורשת כנפיים צחורות מבניין גבוה, וזה היה הדבר הכי יפה שהוא ראה. אז הוא החליט שגם הוא רוצה להיות מלאך, והוא עלה למעלה לבניין, לפגוש את המלאכית.

אבל כולם אוהבים את ארליך, כי יש לו חנות, אז הם הצילו אותו והכניסו אותו לחדר לבן עם סורגים, והלבישו אותו בחליפה יפה, לבנה, כמעט כמו הכנפיים של המלאכית. היום ארליך כותב לעצמו מכתבים על איך היה פעם בחנות.