תחנת רכבת

עומדת בתחנת רכבת

מנקה בודד מטאטא את הרצפה, חולף על פניה וממשיך בעבודתו, מבלי להראות עניין ומבלי לשאול שאלה.. הוא כאילו לא מופתע לגלות אותה שוב, באותה התחנה כבר זמן רב כל כך.

הצליל היחיד שנשמע הוא קול האבק הנאסף על מברשת המטאטא עם הידית החלודה.

לפתע בקצה המנהרה נשמע רעש חזק ואורות רבים מתקרבים. כאילו פסטיבל מלא בשמחה, הפתעות וזיקוקים. היא נעמדת מוכנה, אוספת את התיק החום הישן אותו קנתה ממזמן בשוק העירוני, חובשת את הכובע כדי להסתיר את הפנים.

נעמדת מוכנה

אך הרכבת חולפת על פניה.

היא יודעת, מישהי אחרת, בזמן אחר, במקום אחר, ברציף מרוחק, אולי אפילו שומם בדיוק כמו שלה, עולה על הרכבת הזו. מוצאת בתוכה מקום נעים לשבת בו, פותחת בנסיעה לעבר התחנה הבאה.

היא חוזרת למושבה בצעדים כושלים, כבר לא טורחת לנגב את הצער שעל פניה, כי די התייאשה. מחזירה את התיק העור לכיסא ליד, מורידה את הכובע ומפזרת את השער, שייפול על פניה. היא מניחה את מבטה על המנהרה הרחוקה ממנה אמורה להגיע הרכבת הבאה, וקופאת כך. מחכה.

כאשר סוף סוף אחרי שעות רבות, עוצרת רכבת אחת ופותחת בפניה את הדלתות.

היא מבינה שאין שם מקום בשבילה. מישהי אחרת כנראה כבר עלתה על המסלול שלה.

היא חוזרת לרציף החשוך והישן, אל המנקה הדומם, לאבק הרב, לאותו ספסל ישן ונטוש.

מחכה

שאולי אותה רכבת שעצרה אך לא הסכימה לקבל אותה תחזור שוב, והפעם תהיה פנויה לקבל אותה אל תוכה.

ואולי הפעם, היא תוכל לעלות, ואולי הפעם גם היא, כמו רבים אחרים תמצא מקום לשבת בו, ולהרגיש.. אמיתית.