יצירות אחרונות
מבט אל ילדותי בצל הורים ניצולי שואה (0 תגובות)
מרים מעטו /שירים -05/05/2024 22:16
מעשר זיכרון (4 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -05/05/2024 18:14
הַחַיִּים יָפִים - עפ"י סִרְטוֹ שֶׁל רוֹבֶּרְטוֹ בָּנִינִי (3 תגובות)
אביה /שירים -05/05/2024 17:38
הִזָּכְרֻיּוֹת / תִּתְאַכְזְבִי, / (3 תגובות)
רבקה ירון /שירים -05/05/2024 14:29
מפלה (1 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -05/05/2024 07:50
שִׁיר הוּא לֹא רַק צוּרָה - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (14 תגובות)
שמואל כהן /שירים -05/05/2024 02:38
אי אפשר עוד (5 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -04/05/2024 22:19
סיפורים
אולי בכל זאת היא יודעתאולי בכל זאת היא יודעת כל הזמנים האלה התמיד לכתוב לה בראשו. לא עבר יום בלעדיה. מכתביו קצרים לפרקים, אך נאמנים תמיד. ויש שכתב לה מספר פעמים ביום, שירטט במילים חזות הכול בתמונה. וכל אימת שהבליחה במחשבותיו, בית (מקום שגרים בו) נוסף למגירה. עיר שלמה של בתים חשב לה עם רחובות לבנים ארוכים, עיר מצועפת תחת צנזורה מה אסור מי מותר, לא נהירים הכללים אפילו לו עצמו. והכתיבה אליה ריגשה. הן היא הייתה גם נושא וגם כתובת למי מתפללים. והמילים אפפו כמו בגד שלבשו ועתה הוא מוסר לאיטו, נוטף על משענת כסא עד שנעצר בקפליו. והיא, שלא כדרך הטבע דרה, שבוייה בו זמנית, בכל אחד מאלפי הבתים שהזה לה. במגירת דפיו, באונות מוחו, בחלציו. כך היא שלו תמיד, אפילו בלי ידיעתה ובלי ידיעת יקיריה האחרים במעשה הבגד. ההדדיות הייתה מוחלטת בעיניו למרות שכלל לא קיבלה וכלל לא ידעה ורק הייתה לו כל כך. יתכן אפילו שחשה נפגעת, איך איבד את הלהט ונאלם. אבל לא היה לו כמעט צורך לשגר. רק לשמור במגירה לחבקה להניח הראש בשקע כתפה כשהיא נרדמת במיטת איש אחר ומבינה. זה סיפור אהבה מושלם. לא חד צדדי בכלל. ומושלם. (תחת הנסיבות). תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |