אולי בכל זאת היא יודעת

אולי בכל זאת היא יודעת

כל הזמנים האלה התמיד לכתוב לה בראשו. לא עבר יום בלעדיה. מכתביו קצרים לפרקים, אך נאמנים תמיד. ויש שכתב לה מספר פעמים ביום, שירטט במילים חזות הכול בתמונה. וכל אימת שהבליחה במחשבותיו, בית (מקום שגרים בו)  נוסף למגירה.

עיר שלמה של בתים חשב לה עם רחובות לבנים ארוכים, עיר מצועפת תחת צנזורה מה אסור מי מותר, לא נהירים הכללים אפילו לו עצמו.

והכתיבה אליה ריגשה. הן היא הייתה גם נושא וגם כתובת למי מתפללים. והמילים אפפו כמו בגד שלבשו ועתה הוא מוסר לאיטו, נוטף על משענת כסא עד שנעצר בקפליו.

והיא, שלא כדרך הטבע דרה, שבוייה בו זמנית, בכל אחד מאלפי הבתים שהזה לה. במגירת דפיו, באונות מוחו, בחלציו. כך היא שלו תמיד, אפילו בלי ידיעתה ובלי ידיעת יקיריה האחרים במעשה הבגד.

ההדדיות הייתה מוחלטת בעיניו למרות שכלל לא קיבלה וכלל לא ידעה ורק הייתה לו כל כך. יתכן אפילו שחשה נפגעת, איך איבד את הלהט ונאלם.  אבל  לא היה לו כמעט צורך לשגר. רק לשמור במגירה לחבקה להניח הראש בשקע כתפה כשהיא נרדמת במיטת איש אחר ומבינה.

זה סיפור אהבה מושלם. לא חד צדדי בכלל. ומושלם. (תחת הנסיבות).