עוזב

עוזב    / משה ר. אזובי

אהוב יקר קר קר קר

ביום חורף גשום ומנוכר

עזבת אותנו אל ההיא בכפר

רחוק מאיתנו בחלל ריק וקר

דיברת איתי מוזר ואכזר

פעמים היה זה בצעקות

מעולם לא נדמו הבכיות.

וחברו הטיפות התקבצו שלוליות

בתעלות זורמות זועקות לימים של דמעות

וקרענו שמים בתפילות חרישיות

פונים אליהם בצווחות דוממות

בציפורני חתול חדות

תלמים אדומים בזרועות לבנות 

ננעצות עד זוב דם בירכיים רועדות.

ולא הסבת פניך אחור

לא במבט, בתנועה, לא השלית כי תחזור

זו הייתה נקודת אל חזור

אתה והתרמיל הנישא על כתפיך

ומזוודה כחולה מתגלגלת אחריך

עד דמותך נמוגה במורד לפניך.

נעדרת ימים שבועות וירחים

ושלך גם עברו יפים ונינוחים

השמש לא זרח עלינו וחימם גופנו

ולא האיר הירח בלילות צללינו

לא נגע בנו אור נגוהות

מלבד אור נורות ולא יקרות. 

עד הופיעה דמותך המהלכת שחוח

מרופט ובלוי סוחב תרמיל נטול כוח

כך הופעת על מפתן ביתי

נפלת על בירכיך למולי.

והאוויר ספג את תחושות העבר

מתפוגגות כמו לא היו, כמו הלב גבר

והזמן היה כלא היה מין ישות

וימי הדמעות נעלמו ויבשו

וקיבלתי אותך כך דומע

וניגבתי פניך בשולי שמלתי

והפכתי ליבך הרוגש רוגע

מייחלת כי שוב לא תעזוב אותי

כי אתה איתי איתי איתי ....

כל הזכויות שמורות © למשה  ר. אזובי