פגשתי אותה בצהריי יום שישי אחד, אוקטובר סתווי אם אני לא טועה. זו היתה פעם ראשונה בה נכנסתי לביתה. הדלת נפתחה, פסעתי בהססנות פנימה ומבטי הספיק לקלוט אותה מהגב. צועדת באיטיות ובכבדות אדירה, מדדה מצד לצד, נשענת לתמיכה על שני צידי הקירות של הפרוזדור הארוך שחיבר בין שני חלקי הבית.
.." זה סוג של ניוון שרירים"... הוא סינן. שמתי לב שזה נאמר במעין מרחק כאילו המחלה הזו לא ממש שייכת אליה ובודאי לא מגדירה אותה.
במחשבה אחורנית, זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שמשהו הזכיר את המחלה שלה באופן מפורש.
כעבור שנים ביושבי על הספסל הדהוי בבית העלמין בקיבוץ, הבנתי שהיתה אולי, והיתה המחלה שלה. והן דרו תחת אותה קורת גג באותו הגוף אבל נפרדות עד כדי ניתוק. שתי ישויות המתקיימות באופן אוטונומי ועם גבולות ברורים.
לאחר שסינן בלחש את שם המחלה, פסענו אל תוך הסלון. הכל נדמה לי כחשוך, היה לי קשה להאחז בנוף ברור, לאט לאט הסתגלה העין לאור האפל, ודברים החלו להתבהר. הריהוט שצדה עיני היה מהסוג הכבד, זה שיושב בכבוד על המרצפות, מבקש לעצמו יחס של התפעלות, זה שעל מנת להזיזו יש צורך בשני אנשים חסונים לכל הפחות. הריהוט הזה היה מעין מראה לאישותה של אולי. אשה בעלת נוכחות, כזו שפוגשים בספרים. אדם החיי בתוך מציאות אך לא לגמרי שייך אליה.
אולי ישבה על הכורסא הכחולה, כורסת כחולת קטיפה, יחידה, כבדה. כזו הטומנת בחובה אין ספור סיפורים ורגעיי חיים משמעותיים. על המסעדים שתי ידיים מטופחות, אחר כך תספר לי כי אמנם הגוף בוגד אך על ידיים עדינות מראה היא שומרת מכל משמר ומושכת אותן במיץ לימון טבעי אחרי כל עבודה קשה. הרמתי עיניים מזוג הידיים היפות שלה ופגשתי בעיניים חמות, מלוכסנות משהו-עדות לשורשיה האסייאתים, רוצות טוב, אך מקפידות להשיר מבט בוחן. זה היה השילוב המנצח שלה. אשה ביקורתית הרואה ומרגישה את סביבתה אך נטולת התחשבנות מבקשת קירבה אמיתית מהסוג שרובנו מעולם לא הכרנו ולכן גם לא ידענו לתת. קירבה שיש בה סבלנות אמיתית לאחר.
תוך כדי מפגש המבטים שלנו, שמעתי קול מאחורי אומר.." תכירי אמא, זו נעמה.." הקול רעד מעט, אולי מתוך פחד או שמה מהתרגשות.. אולי, הושיטה יד עדינה , בוטחת, שמחה להכרות. אני זרקתי זוג ידיים מתרגשות קדימה לכיוונה. היא אספה אותי בשתי כפות חמות, מרגיעות, מנחמות, ממש כמו מרק השעועית המפורסם שלה.
גופי התמלא חמימות, אווירה של נחמה אפפה אותו, זו הרוח שהעבירה תוך שניות ללא מילים, כאילו רצתה לומר..." הגעת הביתה ילדתי, כאן תרגישי עטופה ורצויה.." ככל שיעברו השבועות אבין כי את ההבטחה הזו יש לה כוונה לקיים... ואם זה לא מספיק , אגלה כי זו הבטחה ללא תנאי.
החמימות הזו שעטפה את ההכרות הראשונית המשיכה בשיחה מעט רשמית שאפיינה את אולי בפוגשה פנים חדשות, מן ניסיון לעמוד על קנקנו של האדם החדש הניצב מולה מהר ולעומק ככל האפשר. שאלותיה ניסו לתהות על מקור שייכותי, מן מיפוי מהיר של החומרים מהם נוצרתי, הדבר נעשה בטון בוטח כשל אדם היודע מה הוא רוצה, מאיים במידה, אך גם המילים הכי חדות נאמרו תוך התמקדות בי ובמקצב איטי המשדר רצון כן להבין וסבלנות אין קץ לשמוע.
לאחר כמה שאלות שנחוו על ידי כחקירה מתקדמת, הפכה השיחה וקלחה ונוכחותי החדשה התעטפה בנעלי בית חמימות, כך שמאותו הרגע הרגשתי מאד בנוח, מיידי כמה רגעים אולי פנתה אליי בגופה והרעיפה עליי מבט נעים ורך, כזה המנסה לומר.." למרות שאני נראת חזקה ומאיימת אני מקבלת אותך למשפחתי.." החוויה הזו היתה ברורה מאד ונטעה בי תחושה לא מוכרת של אמון, מצד שני היה לי מוזר וקשה להאמין כי כל זה אמיתי ואכן קורה לי. בלילה כששכבתי במיטה בדירתי בתל אביב, לבד, תהיתי איך יכול להיות שאשה זרה לי, נכה, כבדת גוף, מצליחה לטעת בי כל כך מהר תחושה של קבלה , הרי אף אם אחרת לא הצליחה במשימה הזו לפניה.
אבל זה אחד הדברים הנפלאים עם הטוב, כאשר הוא נוצר בחייך, ולמרות ההיסטוריה שלימדה אותך ספק, את מתפתה להאמין בטוב הזה ולשקוע בו כמו אל תוך ספה רחבה ורכה המזמינה את היושבת עליה להתמסר לה.
מהסלון החמים עברנו בסביבות שמונה אל שולחן השבת הערוך. כולם מכוונים עצמם אל עבר קערת המרק שנקנתה בשוק הפשפשים בפריז, קערה לבנה מצויירת פרחים אדומים עדינים, כזו שבעודה בארון הכלים הקריר מצליחה להפעיל את בלוטות הרוק כמתוך התניה. כעת ניצבה על השולחן, טרם הוסר המכסה הדיף ממנה ריח לכל עברי החדר וגרם לכולם להתכונן, להתרגש לקראת הרמת המכסה וטבילת כף המרק העמוקה אל תוכו. המרק הזה, כמו דברים רבים אחרים הפכו בביתה של אולי לטקס, כזה המציע רגעים של שקט ידוע מראש, מקום בטוח ומכיל על נתיב הסערה.
היה מי שאכל אותו כפי שהוא, מרק חום, מהביל, נימוח, בו טעמים שונים מתערבבים לכדי יצירה הרמונית. אחרים, כמו בעלה, טרח לקצוץ כמה בצלים לבנים טריים מלאיי ארומה בכיינית, לצדם כמה ראשי כוסברא קצוצה דק דק ואת אלו זרק במעין מעשה גברי אל תוך המרק.
מאחר והאוכל הזה היה זר לי, החלטתי כמו ילדה בארץ רחוקה לחכות תנועה תנועה את מעשיו, ורקחתי לי בצלחת עמוקה ויפה, מרק חום מעט בצל וכוסברא שזו לי הפעם הראשונה שאני טועמת את הירק המוזר והחריף הזה.
בטעימה הראשונה הכה בי ריח עמוס וכבד שעורר בי בעיקר דחייה. מפאת הנימוס והכבוד למארחת המשכתי בהצגה ולגמתי מן המרק באיטיות. לאחר כעשר כפות בהן השתדלתי להצניע את חוסר התלהבותי, החלה מתפזרת, בהפתעה יש לומר, חמימות כובשת, מכרבלת עוטפת. ללא הכנה מראש חשתי כיצד כל גופי נכנע לעוצמתו המהפנטת של המרק הזה כמו ללשונו של גבר התאב לך ואת מוותרת ומשחררת הגנותיך לטובת לשונו החמה והבוטחת המבקשת להכיר כל פינה בגופך.
בארוחה שנילוו אליה שניצלים נפלאים ואורז שכל גרגר בו היה כמו חרוז בשיר הבנתי כי כולם יכולים להכין שניצלים אך צריך מגע, אהבה וכישרון על מנת להכין את הדבר הפשוט הזה באופן כל כך יצירתי.
השיחה שקלחה בשולחן היתה לא אופיינית למשפחות שהכרתי. היתה חרות לומר בה הכל. החל מדעות פוליטיות קיצוניות, הכל התקבל בעניין ובכבוד, לצד גסויות בוטות שזרק בנה הצעיר לחלל האוויר כדי למשוך קצת תשומת לב. גם בשולחן הזה היתה תחושה כי אפשר לומר כל דבר ושום דבר לא ישנה.
כשהארוחה הסתיימה הרגשתי בנוח לפנות גם אני מהשולחן, לשקוע בספה וביחד צפינו בסרט שחור לבן. התרווחתי שני מקומות ממנה, החדר היה מלא אור. היה זה, יום שישי , עשר לערך, צינת אוקטובר חדרה לסלון. בפנים היה חם ומרגיע.
כך נולדה לה אהבה לא צפויה.
