---------------------

ואני בס"ה רוצה להיות חסרה, למישהו.

ולא רק בשיחות חולין, על מזג האוויר או העבודה.

לא מסביב לשולחן בארוחה משפחתית גדולה.

להיות חסרה באמת.

חסרה עם משמעות.

להיות חלל שכואב, שיש לו רק תרופה אחת.

והכל מזוהם ככה שבקושי אפשר לראות את הכוכבים.

ואני כמעט בטוחה שהנה, עוד רגע ומישהו יוצא לו מהחושך ועוטף אותי באפילה.

נותן לי סיבה להיות מי שאני, כזו "קרה".

כי הרי עברו כ"כ הרבה שנים מאז, והייתי בס"ה ילדה.

ומי בכלל רוצה לחפור בפצעים ישנים.

ואני כבר מגבשת החלטה, שהפעם אני מראה סימני התנגדות, צורחת ובוכה.

דוחפת לו את הסגריה לעין ומתחילה לרוץ,

גם ככה אני אפול אחרי מטר – שניים אבל לפחות הפעם אני מחזירה מלחמה.

ושוב אני בורחת מהשכנים ואיתם המבטים המכאיבים,

עושה את עצמי לא רואה אבל שולחת להם את המעלית,

כדי לצמצם קצת רגשות אשמה.

"את עוטפת את עצמך בעדר של טיפשות, את כמו נכה שמובילה עיוורים."

ואני רוצה להרגיש שמישהו, לא משהו, חסר נורא.

"זה בסדר, אני יודע שאת לא מבינה"