אות קין

אות קין / איתמר שקד

יש רגעים מעט בהם נדמה כאילו ההיסטוריה כולה עוצרת את נשימתה האין-סופית. כמו חייו של אדם העוברים על פניו לפני המוות, כך היא תמצית האומה ברגעיה הקריטיים. ירידה במדרגה לוקחת במונחים של זמן קר חצי שנייה, במונחים של קריטיות אפשר לומר שרבין ירד לתהום הבלתי נראית שחיכתה למטה דרך כל שנות חייו, ושמה בתהום חיכה רוצח. במונחים של זמן קר הייתה שנייה וחצי בדיוק בה כל הקהל באותו טקס ארור שר את המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו", במונחים של קריטיות היה למשפט הזה רק עוד חמש דקות להיות תקף.

פעמים רבות מצאתי את עצמי עומד המום נוכח הציניות של הרשע – כל יום אפשר היה לראות אז בחדשות את תמונתו של גיבור מלחמת ששת הימים עם כפייה לראשו. מיליארדים של ערבים שחבשו את הכפיות במציאות ולא בקריקטורות ניסו כבר להגיע אלינו, ניסו להכריע את ישראל, ניסו להשמיד את היהודים. רבין הדף אותם למען כולנו, עכשיו שמו עליו כפייה לאות הוקרה.

הנאצים ניסו לחסל את תמצית העם היהודי, הם פגעו בכמויות אבל לא הצליחו למחות את המהות. רק יהודים יודעים היטב כיצד להשמיד את עצמם, את התמצית המוסרית אנחנו מקיאים מתוכנו כאילו הייתה רעל. ראש ממשלה נבחר במדי אס.אס. והעולם שותק. בעולם החומרני הגרוטסקי שאליו התרגלנו יש לנו עדיין ארץ משלנו, במונחים היסטוריים לאומיים אפשר לומר שבאותו הלילה נחרב בית שלישי. וכרגיל – משנאת חינם. הנאצים השמידו כמויות, אבל את המהות רק יד יהודי משומנת היטב הצליחה לרטש. 8 שנים עברו, אבל צלבי הקרס והקריקטורות עוד לא נמחו מהעולם. אולי יבוא יום ואף ילד בגרמניה לא יכיר את הסמל הארור, יהודים בטח עדיין ישתמשו בו. היטלר לבטח מתהפך מתחתית הגיהינום מרוב צחוק.

במצמוץ של העין מצאתי את עצמי במרחק השנים הולך בכביש בדרך לכיכר. בסיוטיו הקשים ביותר של רבין הוא לא היה מעז להעלות בדעתו שכך יכבדו את זכרו. לנגד עיניי חולפים ילדים בתנועות נוער, דור העתיד של האומה היהודית בת 2000 שנה ובידיהם שלטים גדולים: "לסרב למען המדינה". אני הולך ביניהם וקר לי, קול דמי הרשע זועקים אליי מן האדמה ומקפיאים את הלב. דייויד ברוזה נותן את האות ובאקסטזה של מוזיקה משלהב את הקהל. ברוכים הבאים לפסטיבל רבין 2003, כמה טוב שיש סיבה לחגוג. גלי עטרי עולה ושרה את מקיץ אל חלום, אבל הילדים עצובים – מדוע נינת טייב לא הגיעה? הרי לשם מה הרחיקו עד לתל אביב???

שמעון פרס עולה לנאום ודמותו כמו שארית הפלטה המתנופפת ברוח. לוזר לא מתוקף משנה פוליטית, אלא פשוט מתוקף העובדה שלנצח כבר אי אפשר. הוא מדבר על רבין האדם, סוקר את קורות חייו בנשימה של כאב, ומחזיקי השלטים עם הפלאפונים - הם קובעים לאיזה פאב יצאו מחר. אני נושא עיניי השמיימה, אולי משם יבוא עזרי, אבל בין העננים רק השטן מסתתר. פתאום ממהרים כולם לכבות את הפלאפונים, שיא הערב הגיע – אביב גפן עולה לבמה. שתי ילדות עם חולצות של שלום עכשיו מחייכות באושר לחברה שלישית: "אמרנו לך שהוא יהיה פה". הקהל קופץ באושר, בועט בדרך בכמה נרות נשמה שנותרו אילמים על הקרקע. זה לא מתוך רוע, הם פשוט לא שמו לב. יש לי בחילה, אבל אני בולע את הרוק -  אלף שנים יעברו ואשמת ישראל לא תימחה.

בסוף, כמו אז, עומדים כולם דום ושרים: "עוד לא אבדה תקוותנו". גם אני ביניהם, עומד ומנסה לדקלם את המלים, אבל שיגעון צחוקו של הרשע קורע את השמיים ומפריע לי להתרכז.