Time

Time/ איתמר שקד

אור הירח האיר עליו קצת ויוסי חשב שאולי כבר הגיע הזמן.

לא, כנראה שלא. ואם הייתה שם מראה הוא היה מוכיח את זה.

מה שתמיד היה, כנראה שכבר לא ישתנה.

היא אוהבת אותי?

הוא חשב על זה הרבה.

בלי לשים לב, כדרך מחשבות שמערערות את תפישת המציאות בבני אדם הוא הגיע לצומת.

מכונית אחת עברה, בתוכה זוג צעיר שמע מוזיקת רוק בווליום נמוך.

שוב הציפה אותו אותה התחושה.

הוא הרגיש נחות.

מכוער לבד באמצע הלילה, הוא שוב הרגיש שהעולם כולו צוחק עליו.

יוסי נולד מקולל. זהו. מקולל בקללת ההבנה. אילו רק היה טיפש.

אמרו שהוא מחונן. איזה בדיחה!

מחונן במה? בסבל???

אבל אין מה לעשות, החיים ממשיכים.

הוא הוציא סיגריה.

חיוך נשמט מפיו וצחוק רפה של אירוניה.

היו לו סיגריות Time, גם כן סיגריות. עדיף כבר להיכנס לתא גזים מחורבן לא?

כנראה שכן, ובחצי טירוף הוא שיחק אותה נחנק אל מול הלילה האילם.

כמו טוב כשאפשר לשעשע את עצמך!

ככה יוסי היה חי.

סובל – וצוחק לבד, סובל – וצוחק לבד. שגרה מפוקפקת, אבל מספיקה בהחלט לאלו מבינינו שנולדו נחותים.

הוא נזכר בה שוב.

היא לא אוהבת אותו. לא. אין ממש סיכוי.

למי איכפת? הוא ירק הצידה. יש לו את סיגריות ה-Time המזדיינות שלו, אז מי צריך את הבחורה המחורבנת? אי אפשר כבר למות בשקט???