פרק 4 פרפרים
כבר צהרים, פרפר שיחק עם גחלת, מגלגל לפניה נוצה באמצעות זרד. ידיה השמנמנות ניסו לתפוס את הנוצה לפני שתנשור אל האדמה היבשה. חיוך תמים ומאושר על פניה. והוא בעינו הכחולה צוחק ואילו הסגולה, סוקרת את הסביבה בסקרנות.
"הנה, תיפסי!" הוא הרים את הנוצה שוב באמצעות הזרד היבש וזרק אותה אל האוויר. הנוצה נשרה אט-אט, מתערבלת סביב עצמה, אל הרצפה. ידיה של גחלת נשלחו אל הנוצה ואחזו בה רגע לפני שנגעה באדמה.
"תפסתי!" היא צהלה וקרנה מאושר, קמה על שתי רגליה הקטנות, מקפצת משמחה.
"עכשיו את גדולה וחזקה, את זריזה כמו ציטה שרץ בסוונה." החמיא לה פרפר גאה בה.
גחלת חייכה מאושרת ורצה כשהנוצה בידה אל אמה שעמדה בצד. "אמא תראי תפסתי את הנוצה פרפר זרק אותה ואני תפסתי לפני שנגעה באדמה ופרפר אומר שאני הכי זריזה כמו ציטה." היא לא עשתה הפסקות בדיבורה והמשפט היה ארוך אך נאמנה הבינה הכול. היא חייכה אל בתה, הרימה אותה והסתכלה על נוצת העורב כאילו היא הדבר החשוב בעולם. נוצה שאיתה שיחקה גחלת בתה.
"איזו נוצה יפה. את באמת הצלחת לתפוס אותה? אף אחד לא עזר לך?" גחלת קרנה והנידה בראשה עד כי עמד לפול מעל הצוואר החמוד שלה. היא צחקה באושר בקול מתגלגל, רם מגרונה הקטן.
"כן אמא אני לבד פרפר לא עזר לי באמת תשאלי אותו." איך היא לוקחת אוויר כשהיא מדברת? חשבה נאמנה על בתה. נאמנה נגשה לפרפר בעוד גחלת מקיפה את מותניה ברגליה הקטנות, מניחה יד אחת על כתפה, ובשניה עדיין אוחזת את נוצת העורב. פרפר עמד מחייך ועיניו השונות בצבען נשואות אליה. ידה של נאמנה הושטה וליטפה את ראשו באהבה רבה. ליטוף שהקיף את שערותיו וירד אל לחיו השמאלית.
"אני רואה שגחלת גדלה מאוד, היא הצליחה לתפוס את הנוצה." נאמנה קרצה לפרפר כאילו קושרת סוד. הוא הבין אותה. היא ידעה זאת. היה ביניהם קשר מיוחד, קשר בלי מילים, הוא תמיד הרגיש מה היא רוצה, מה היא מתכוונת כאשר היא מדברת אל האחרים, כאילו הוא רואה אותה מאחורי המילים. גם היא הרגישה אותו, בעיקר תחושות שהוא שידר לה: מתי קר לו, מתי הוא רעב או צמא, מתי הוא עייף. קשר שאף אחד בכפר מלבד בעלה "נפש אוהבת" ושלשת המכשפות, לא ידע עליו.
גחלת הושיטה לפתע את הנוצה וליטפה באמצעות החלק הנעים שבה את פניה של נאמנה, מסיחה את מחשבותיה. "אמא תורידי אותי פרפר יזרוק את הנוצה ואת תראי איך אני תופסת אותה."
נאמנה התכופפה, הניחה את בתה על האדמה. גחלת נתנה את הנוצה לפרפר שזרק אותה שוב באוויר, אך הפעם רוח קלה שהחלה לנשוב, טלטלה את הנוצה וגרפה אותה מטרים ספורים מידיה המושטות. גחלת לא הצליחה לתפוס אותה ופניה הביעו כעס. היא רצה אל הנוצה המוטלת מעופרת באבק, הרימה אותה ורצה אל פרפר "עוד פעם עוד פעם." פרפר זרק את הנוצה, אך הרוח שוב תפסה את הנוצה. פרפר החל לשרוק והנוצה חדלה להטלטל ולהתערבל באוויר, ונחתה אט-אט, ישר לתוך ידיה המושטות של גחלת הצוהלת.
"ראית אמא ראית ראית איך תפסתי את הנוצה?" נאמנה חייכה, אך ידעה שפרפר מבין שהחיוך מיעד אליו. הוא זה שמנע מהרוח לחטוף את הנוצה. הוא חייך אליה חזרה.
"בואו, נלך, נכין אוכל, כבר צהרים." נאמנה פנתה אל הבקתה בה גרו והשניים הלכו יד ביד אחריה, גחלת צוהלת ופרפר מחייך, אור משתקף בעיניו שונות הצבע וקורן אל האוויר סביבו. הוא הושיט את ידו אל אמו ואחז בידה. באותו רגע העקצוץ החולף תדיר היכה בה, לא מוכנה לכך. שקועה הייתה במשחקה של הרוח בנוצה. נאמנה ניסתה להתעלם מן העקצוץ, אך הוא החזיר אותה אחורה, אל הזכרונות.
בוקר, היא קמה מוקדם להכין לנפש אוהבת, בעלה, ארוחה לפני שיצא אל השדה, בדרך אל כד המים ניגשה אל העריסה של פרפר, הביטה בו. השמיכה הייתה מופשלת על רגליו כשבטנו חשופה וחיוך מרוך על פניו. ארבעה חודשים עברו מאז נולד, והיא חשה איך אהבתה אליו גוברת מיום ליום, איך היא מרגישה אותו, את צרכיו. איך הוא מבין אותה ולפעמים מתאפק שלא ללחוץ עליה בבכי כשהיא עייפה. הוא מעולם לא בכה כמו תינוקות אחרים. אלא ימיים. עיניו שונות הצבע הביטו בה, אמרו לה: סיימי מה שאת צריכה, אני יכול לחכות. ידעה שזה מה שהוא אומר לה. שלא צריך במילים כלל בינו לבינה. חייכה אליו חיוך אוהב. הוא גירד את בטנו בידו השמנמנה, ארוכת האצבעות. נאמנה פנתה ממנו אל התנור, הכניסה אל סיר הבישול דוחן, שפכה עליו מים ושפתה את הסיר על הרמץ החם שנשאר מן הלילה בתנור. היא הוסיפה כמה זרדים יבשים ונשפה פנימה כדי ללבות את האש. אור להבה עליז ריקד בין הענפים היבשים, אחז בהם, היתל בהם, השתלט עליהם, והפיח חיים חדשים בתנור. היא הוסיפה קצת דבש לתוך הסיר כדי להמתיק את היום וניגשה אל פרפר כדי להניקו. בעודה יושבת, מניקה ומביטה בעיניו העמוקות המהפנטות. הביט בה חזרה בעיניו החכמות האומרות, כל אחת דבר אחר כאשר כל הדברים נקשרים למחרוזת בעלת מובן ויופי הרמוני.
המים בסיר רתחו והיא עדיין מניקה. אוחזת בעוללה ביד אחת ובשניה מערבבת את הדייסה. נאמנה החלה לשיר לו שיר ערש ששמעה מאמה כשהייתה ילדה. לפתע הוא עזה את פטמתה, הפסיק לינוק והחל לפזם איתה. חוזר על הניגון החדגוני בקול קטן, כמעט צרצור. הפזמון היה ברור, היא דמיינה. פייה נפער והכף נפלה מידה. היא אימצה אותו אל ליבה, מנענעת אותו כאילו ידיה הם נדנדה. ידיו הושטו אל פניה וליטפו אותה, עיניו אמרו לה: הנידנוד עושה לי סחרחורת, הפסיקי! היא חזרה אל הכסא כדי לתמוך בתדהמתה. הניחה אותו על ברכיה והביטה בו בהתעניינות גוברת. "מה עוד אתה יודע?" שאלה
"לדבר. לצחוק. ויום אחד אדע עוד דברים." אמר אליה בקולו הקטן, מפריד בין מילה למילה כאילו טועם אותן בחיכו העדין והקטן.
ליבה פסק מפעום לכמה רגעים. בן ארבעה חודשים. היא חשבה לעצמה. "המכשפות צדקו, אתה תהיה מיוחד, אבל אסור שאף אחד ידע על כך." הוא הנהנן בראשו הקטן, "זה יהיה סוד שלך ושלי."
עיניו אמרו: אני מבין, אך פיו שתק כאילו הוא כבר שומר איתה סוד.
נאמנה כיסתה את השד שאיתו הניקה, הרימה אותו אל מול פניה, "יקר לי, שווה היה לי לסרוג אותך שנה מבלי שדיברתי, שווה הייתה השנה שכולם בכפר צחקו עליי, אתה יחיד ומיוחד." הוא חייך אליה ועצם את עיניו, חזר לישון. היא הניחה אותו בעריסה והורידה את הסיר מעל התנור. העירה את נפש אוהבת וסיפרה לו כי בנם בן הארבעה חודשים יודע לדבר כמה מילים, אבל בעיקר יודע לחשוב. נפש אוהבת רץ אל העריסה, "לא, אל תעיר אותו!" קראה אליו.
נפש אוהבת החזיר אליה את פניו. "את בטוחה? את לא מדמיינת לעצמך? אני יודע שהוא מיוחד, אבל," פניו הביעו ספקות, "אף אחד בגיל כזה לא מדבר, אולי הוא מכושף?!"
היא הנהנה בראשה, "בוודאי שהוא מכושף, אני סרגתי אותו, רקמתי אותו, עזרתי לו לפשוט את גלימתו. כמה ילדים כאלה אתה מכיר?" עיניה היו עצומות כאילו היא חשה את כל התקופה מחדש בעיני רוחה.
עיקצוץ. פקחה את עיניה. מצאה את גחלת מונחת על מותנה, אוחזת בה וידו של פרפר בידה.
"אמא אני אומרת לך כבר הרבה הרבה הרבה הרבה זמן שאת עומדת ולא זזה ואת לא שומעת אותי גם אני רוצה לישון בעמידה כמו שאת עומדת וישנה." גחלת לקחה אוויר והוציאה לשון לפרפר, "נכון שגם אתה רוצה לישון ככה בעמידה?" היא הפסיקה לדבר, סמוקה מאושר.
פרפר חייך אליה, "לא, אני לא אוהב לישון בעמידה, אני אוהב לישון במיטה שלי." פרפר הפנה מבטו מגחלת אל אימו, "נכון אמא שיותר כיף לישון במיטה?" נאמנה שחזרה לנוע, שמה לב שהחלום גזל את זמנה ומנע ממנה לפסוע, כאילו הפכה לפסל.
"לא חמודה, לא נרדמתי, פשוט נזכרתי איך וכמה שפרפר היה חמוד כשהיה קטן."
"גם אני הייתי חמודה נכון?" התריסה הפעוטה, מביטה באמה בגובה העיניים כשהיא אחוזה על מותנה. "הייתי מאוד חמודה!" אמרה גחלת והצביעה על פרפר, "אתה ראית שהייתי חמודה ואני לא ראיתי שאתה הייתה חמוד אז אני יותר חמודה ממך נכון אמא?" נאמנה ופרפר התחילו לצחוק, וגחלת ירדה אל העפר החשוף והחם והחלה לרוץ אל הבקתה.
ידו של פרפר עדיין בידה של נאמנה ושוב, עיקצוץ.
לא עכשיו, לא פעמיים רצוף. חשבה לעצמה, אבל העיניים הופנו פנימה אל תוכה, ובחזיונה אחזו בה הצירים, אחז בה הכאב, כאב אותו לא הכירה קודם בלידתו של פרפר. היא לא הייתה ערוכה לכאב שכזה, במיוחד לא בחזיונה. כאב שהזכיר לה שלמרות שזה רק חלום אבל הכאב, ממשי. לידה עמדה המיילדת, לוחצת על בטנה, אש בערה בין ירכיה בעודה פולטת החוצה אל המיטה את העולל המיילל עוד לפני שהיכו בישבנו. האש לא עזבה את אזור חלציה באותן נקודות בהן התחכך העולל. בוערת, שורפת, משאירה בה אפר ורמץ. בפינה במוחה היא שמעה את המיילדת שהרימה את העולל, אומרת, "זאת בת, את ילדת בת!"
מעבר לדלת נשמע קולו של פרפר הקטן: "נקרא לה גחלת, זה שם שיתאים לה!" הוא נכנס בסערה אל החדר האפלולי ופתח את החלון, נותן לשמש להלחם באפלה. באותו רגע שהשמש ניצחה את החושך התינוקת פסקה מלבכות. "נכון אמא שזה שם שמתאים לה?" המיילדת הביטה בה והיא הסירה את קצה השמיכה שנשכה כל הזמן הזה כדי שלא תצעק. זיעתה נזלה והתערבבה עם הדם שחלחל בין רגליה. המיילדת הניחה את בתה על בטנה, "קחי, היא בריאה ושלמה. היא תהיה יפהפיה, כמו אבא שלה."
מילים אלו הצחיקו את נאמנה והיא הפנתה את דבריה אל פרפר "תמיד אתה מרגיש אותי, זה השם הכי יפה והכי מתאים. היא באמת דומה לגחלת. לא מפסיקה לצעוק, כמו אש, לא להבה שדועכת כי גמרה את חומר הבערה, אלא גחלת שמדליקה את האש כל פעם מחדש, בוערת בשקט ולאורך זמן." תוך כדי דיבור, כבתה הבערה בין רגליה והיא הרגישה רגועה. בוא תמיד יודע מה אני חושבת, ואני, אני גם כן מרגישה מה הוא צריך. באותו רגע במוחה ניצתה להבה חדשה ליד להבתו של פרפר, "גם אני כאן אמא גם אני מרגישה אותך נכון שכבר לא כואב לך אני רעבה!" לאחר שחשבה אל מוחה של אמא מילים צמודות ללא הפסקה, הושיטה פה רעב ומחפש אל השד החשוף של אמה והחלה לינוק. המיילדת ניקתה בינתיים את המיטה, מפנה את פיסות העור שהיו תחת אגן ירכיה, אספה את השליה התוך הפיסות והכניסה לסל. את השליה היא תקבור בשדה תחת עץ. היא סיימה לנקות, פתחה את הדלת שנטרקה לאחר כניסתו של פרפר, "אם תצטרכי אותי תשלחי את פרפר לקרא לי!" אמרה ויצאה .
פרפר התיישב על המיטה ליד ראשה. סידר את הכרית מאחורי גבה. "נכון שאת שומעת אותה בראש שלך, אמא?" הוא הביט בה, מקפיד לראות את עיניה.
"אתה יודע שכן. אז למה אתה שואל? למה אתה מסתכל בי כך?" היא חששה לרגע מתגובתו, מקנאה שאולי תצוץ.
"אמא, אני בכלל לא מקנא, אני שמח. גם אני שומע אותה, אפילו שהיא לא מדברת. כשהיא הוציאה את הראש שלה החוצה, אני שמעתי אותה צועקת : אני אש, אני להבה, אני בוערת כמו גחלת. חם לי וטוב. בגלל זה ובגלל מה שאת הרגשת כשכאב לך, חשבתי שאת רוצה שאקרא לה גחלת."
נאמנה החלה לזלוג על השמיכה.דמעותיה דמעות של חוסר ודאות מהולות בתקווה. דרך הפתחים שבעורה הרגישה את מתיקות הדמעות הזולגות גם משם ולא רק מעיניה. תקווה שהנה יש לבנה פרפר עזר במשימה העלומה שהמכשפות יטילו עליו. ובעודה בוכה, והחלב הומתק בדמעותיה, וגחלת החלה לינוק.
דלת הבקתה נפתחה, "אמא את עוד פעם נרדמת אפילו לא לילה" גחלת עצרה רגע מדיבורה ועיניה נפערו, "אמא את חלמת על איך שאני יצאתי מהרגלים שלך." היא רצה וטיפסה שוב אל המקום החביב עליה, בין ידיה הפתוחות של נאמנה, חיבקה את כתפיה ולחשה לה באוזנה: "אמא את נתת לי את החלב הכי הכי הכי הכי מתוק בעולם. אני אוהבת אותך!"
