חטאי עבר

ההתנסות האנושית בשאריות צואה אשר עושות דרכן דרך וסת אדומה אל עבר חוסר האיזון שבלהיות שפוי. זונות מושכות חבל טבור רקוב אשר משתלשל מבין רגליהן המסריחות ובקצהו תינוק קפוא, שארית של מלחמת החלקיקים באילו אשר פלשו אל מרחב המחיה של אדוני התולעים. אלו היו חיי. סדינים מוכתמים בשפיך ולובן של חיוך אשר קפא כשאת פניה קילפתי מבעד לגניחות הקנאה שלה. חרדים בזקנים מסתרים את מערומיהם יד אחת אוחזת קודש תורה והשנייה מאוננת דרך קליפות השום, מפזרים את זרעם אל זו ארץ.

החדר אדום, אדום כנזיד עדשיו של הבל סרחת קיום אחים, ואני לבוש כקין. חליפת שלושה חלקי גופות. פרנקנשטיין של המאה הקודמת. ריח בושם עולה באפי ואני משפר עמדה, נותן לניציי הרקוב אשר מצוי במכנסי להוביל אותי. אני נעמד מאחורי גופה הספוג בשאריות שתן אחרי יום ללא רוח ונותן לה לדעת שאני יודע את שאינה היא. הס נופל בחדר הטקס עומד להתחיל.

אחד, אחד הם מובלים אל עומק המעגל. גופם חקוק סמלים של קבלה. מערומם המוסרי מולבש בבגדי לגיון נאצי ופניהם עטופות במסכות אשר נמשו מגופות חבולות מליל אמש. רעש התופים מהול בזקפות הדוסים אשר ישובים בצד וקורא לדין רודף. מין הכלוב משוחרר העורב. אני מצטרף אל שאר חסרי הפנים וסוגר את המעגל וכמו משום מקום אני יודע שאין איפה לקבור את עצמך. השמים הופכים לדם ואדמה למדבר של מיצי אישה אשר זולגים מרגליהן של זונות הקיום.

ידי נשואות אל שער הרחמים גבוהה על ראשי, פניהם של הקהל נשואות אל כיסא המשיח הריק ושלי נשואות את תוכי, שכן הלילה אני נבחרתי להיות שופרו של אחד האדם. הם נשכבים על מזבח משוח בשמן. היא ניגשת ואוספת בידה את הכד המלא תובנות ומחשבה של אלא אשר היו פה לפנינו. הזרים והמוכרים שהיו משלחי האבדון וחופש הבחירה. מקרבת אל שפתיה לוגמת את חלקיקי הבשר ולאחר נשכבת על קורבנות המזבח. אחד אחר אחד היא נושקת את זקפתם ולוקחת אל תוכה. מלמול התפילות ממשיך ועולה. ריח הקיא וריקבון של חטאים עובר באפי. אני יודע שמעט היא השעה ויהיה עלי להיות אשר נבחרתי להיות.

הכוהן הגדול בלבוש הפינגווין שלו ניגש אל מרכז המעגל ותולש את בשרה מעל גוף מגולח, מטיח אותה אל ריצפת החדר. היא מלקקת את צואתם אשר ניתנה לברכה. מעכלת את שאריות הקיום שלהם. לוקחת אל קירבה את גבול ההיגיון ויודעת שלבד אין איש יגאל אותה ממשימה זו שלה. הכהן הגדול פושט את בגדיו וחושף על גבו סימנים מזמן קדום, הוא מושיט ידו ולוקח את להב הקודש. שמע ישראל, יהוה אלוהינו, יהוה אחד לוחשות שפתיו וידו קולפת את ייצר הקיום של שוכני המזבח. הוא זורק את הלהב לרגליו. והיא זוחלת, נושקת להם ומרימה. באחת היא נשכבת על גבה מפסקת רגליה ומחדירה את הלב עמוק אל גופה. שפתיה קמוצות מחניקות את אנחות השפיות. הכוהן הגדול מרים אל לפיד התפילה ומבעיר את השמן.

ועכשיו תורי.

אני ניגש אל מרכז המעגל, כורע ברך על ידה ולוחש לה תפילה. היא נושקת לשפתיי ואט אט קולפת ממני את קלפתי, חושפת את גופי לעניי כל אשר נשואות אל משיח הלילה. קור הלילה מהול בסירחון של שמן ודם עוטף אותנו. אני נשכב על ידה. ידי לוטפות את גופה יורדות במורד אל להב, זו תקועה בינות לרגליה. שפתיי לוגמות אותה ואני מושך את הלהב. ידיה שלובות מעל ראשי כשהלב חותך את בשריה המת ומשחרר את החי השוכן בתוכה. מסמן את המשולש ובתוכו שם האלוהים מעל ראשה. זרועותיה נמשכות אליו, אוחזות בידיעה שדמה מהול בשלי. היא שוכבת כנועה לפני וגופי שמיכה לגופה. אנחנו אחד.

חטאי העבר שלי הם עכשיו, להיות.