מוצאת את עצמי
מנסה להתל בהן
במילותיי שלי
אלו הגודשות את
מבואות ליבי
מלאות רצון עז
לצאת בזו אחר זו
להיות לשורות
לדפי חיים מלאים
ברגשות,בחוויות
שאת חלקן הייתי מחביאה
תחת שטיח ארוג
שכחה בריאה
כזו המכסה קמעה
את האמת הפנימית
זו שבוערת בך
אך לא דייה....
פחד עמום,עולה לו בלאט
מטפס במעלה הגוו
מסמר את שיערי
מצפד במשהו את עורי
מפחד לפחד מפני משהו
שההגדרה
מוסווית
בעבורו
תהווה יותר מסתם גוזמא
ואותה שאלה נוקבת
שטרם נשאלה
לא נותר לה אלא להיעזר באותה יכולת
כמעט גנוזה
של התגברות מזן חדש
תוך ויתור במודע על קבלה
שהיא יותר מגדולה
כזו שתסטור בפניך
ותקיא אמת
מכוערת
נטולת גלימה
או שינוי אדרת
כזו שמראה לך במוחש
בחוויה
תוך דיוק מדהים עם סימוכין
באיזו מדרגה אתה באמת נמצא....
ללא משוא פנים
עם הפחדים
ובשם אותה אמת צרופה
זו שנשענת על אמת קדומה
כזו שלא מותירה שום ספק
לאיזושהיא פנייה
ולו קטנה....
והמציאות זו שמלאה בהרבה מכל דבר
במתוק במר
באהבה שצובעת הכל בצבעים של אושר
ושמחה בעצים בפרחים ובבריאה כולה
זו שעל אף ריבוי הגוונים
לא תחפה ולו בקצת
על מה שלא במהרה ייהפכו לגלדים....
רצונות
תשוקות
עיניים שמחבקות
שמלטפות
נוגעות בנשמה
והשתיקה יפה היא
בשעתה
במקום בו צריך
לתת לשקט להבהיר את המילים
את אלו הנאמרו בדומייה
הזדון הזה
שבראיית הכוונה
שבגינה
עטופה היא באיצטלה של שקט שרועש נורא
כזה שמעיר אותך
בלילה כשישנים
כשרק אתה
והקולות שלך מול בורא העולמים
בדציבלים הכי גבוהים....
מאלו המדירים שינה
ומראים לך
עד כמה חסר אתה וכמה רבתה העבודה
עד כמה חדל אישים הינך
והימים,הם עוברים
לא ממתינים
ולו לדקה
ממלאים את השנים
לא עוצרים שנייה
פוסחים על תחנות חיים שלמות
של אושר ושנות חיים עם יותר תכלית
ואהבה וברית
והרבה הרבה כאב
המותיר חלל עצום בנשמה
כזה שאינו מוסבר...
רק יודע עד כמה זקוק הוא לעוד חיבוק ומילה טובה
ללטיפה מרפרפת שאינה ממש לגעת
חייבת...
כי הרוח קלילה ופזורה
מגעת עד להיכן שיד אנוש
אינה מגיעה...
במחוזות הרגש העטוף בכל מיני
חיוכים חמים
נטולי הבטחות
רצונות לא ברורים
הסותרים ולא במעט
את סדרם התקין והידוע של החיים
אלו הנוסעים בקרונות השיגרה
מאלו שמגיעים ממתינים לך
אל פחד
לכולנו בזמן זה או אחר יש תחנה....
מתוקף החיים מהרגלי היום יום
ונטל הדאגה וההתחייבויות
עם העטיפה המגוננת
של בית חם
בו דרה משפחה
בבנייה
והבית
ליותר משיפוצים נראה שהוצא
אוליי למכרז על בינוי פיצוי
ככה טרם נכבה האור על הבמה....
שהשחקנים שלה
חיים בסרט
עם בית שלו גדר מרהיבה
של פרחים המשתפלים במורד החומה
כמו משמרים את פינת החמד
ולא מבינים
את רחשי ליבך
את ההלם והכאב בהיעדר יכולת
אמיצה ובונה
לקחת החלטה החלטת חיים
בצומת ללא פניות לא ברורות
או גדורות
אלא לפנייה מוכרת
עטורת עצים ופרחים מלבלבים
שמקבלים אותך בברכה ואהבה
וכל מה שצריך הוא
מעט התפכחות ותפילה
להכרת תודה
ולהתגברות על המורגש
כי המורגש
מוסתר ככל שיהיה
הוא רק מהתל
כי הוא רק לא נאמר בפה מלא....
עוד עטיפה שקופה לאמת פנימית
שכבר די רואה
ועם זאת עדיין אחוזה
באי אלו
רגשות
או חולשה
שרק החלטה נחושה ואמיצה
הלוואי ותציל אותה
מעצמה....
