התחרות

 

כמו בכל בוקר נכנסה היא לשיעור בצעדים קלים ומהירים, לגופה טרנינג צבעוני אופנתי, שערה אסוף בקוקו גבוה ועל צווארה כקישוט יקר ערך תלויה לה המשרוקית. זוהי המורה להתעמלות  בבית-הספר בו אני לומד. בית- ספר "אשכול". המורה והמשרוקית הן ישות אחת, לעולם לא נפרדות.

המורה שלי להתעמלות, בדרך כלל, לא מרימה את קולה ולא צועקת שקט. בעת הצורך היא תקרב את המשרוקית לפיה ותשרוק, שריקה חדה וחזקה ומיד משתררת דממה. הכול עומד מלכת. הפנים מופנות למורה. למוצא פיה, שעת פקודה! כל העיניים נשואות אליה בזכות המשרוקית. הפסקת כל משימה בזמן השיעור נעשית בעזרת המשרוקית.

יש שריקה קצרה וחדה האומרת הפסק פעילות.

יש שריקה מקוטעת שסימנה החלפת משימות.

ויש את השריקה הארוכה, המאיימת והחזקה מכולם שאסור להתעלם ממנה, זוהי השריקה  שאומרת: הרעשתם, הגזמתם, זוהי אזהרה אחרונה. אחרי שריקה זו, גם הזבוב לא יעז לזמזם וגם השובב בנערים לא ימשיך בשובבותו.

באותו הבוקר בזמן האימונים לתחרויות הכדור-סל בין בתי הספר, אמרה המורה: "מועד התחרויות הגיע, תחרות ראשונה מחר. אנחנו משחקים ראשונים נגד בית-ספר "קציר". שמחנו מאוד, הרבה זמן התאמנו לקראת תחרויות אלה. וסוף כל סוף היגיע היום המיוחל.

דקלמנו ביחד איתה את עשרת הדברות של הספורטאים שאומר כך:

- נהג תמיד בהגינות.

- התאמץ במלוא יכולתך ואל תוותר.

- אל תיגרר אחרי הדחף לנצח ואל תשתמש באמצעים פסולים.

- היה צמוד לחוקים, בשמירה על טוהר הספורט, כבודך.

- נוצחת, אל תחפש תירוצים ואל תתמרמר, הספורט אינו אלא שעשוע.

ועוד כמה דברות שנמאס לי כבר לדקלם כי אני כל שנה מתחרה בתחרויות הבית-ספריות והמורה תמיד מתעקשת שנדקלם אותם לפני כל תחרות. גמרנו להקריא. האמונים גם הם נגמרו, מחר המבחן האמיתי. מחר התחרות. הרגשנו מוכנים.

למחרת השכמנו לקום ויצאנו לדרך. צבע חולצותינו צהוב ואנו מלווים בקבוצת המעודדות של בית ספרנו בתלבושותיהן הצבעוניות והפונפונים בידיהן. סוף כל סוף הגיע הרגע לו חיכינו והתכוננו. הגענו למגרש שהיה הומה מנערים ונערות, כל קבוצה והתלבושת הצבעונית שלה. אנחנו נרגשים ומחכים לתורנו.

"יוני, תראה כמה הם גבוהים" אמר לי החבר שלי עמית והצביע על ילדי הקבוצה של בית-ספר "קציר". הסתכלתי ואחד מהם באמת ניראה לי ענק.

"זה בטח ה"סנטר" שלהם", השבתי. "אני בטוח שהוא נשאר כיתה בגלל זה הוא כזה ענק"

"נכון" נאנח עמית "נצטרך לשמור עליו "אישית לוחצת".

הרמקול נפתח. כבר קוראים בשמות הקבוצות. הנה מתחילים, אנחנו ראשונים ואני בהרכב של החמישייה הראשונה. איתי ביחד גם דרור, עמית, נועם ויובל. הרגע הגדול הגיע.

שריקה, המשחק מתחיל .

דרור הגבוה ביותר בקבוצה שלנו הולך לאמצע המגרש, ומולו עומד הגבוה של הקבוצה השנייה. אנחנו מסתדרים מסביב, הכדור ניזרק למעלה ודרור בתפיחה חזקה  בכדור מעיף אותו לכיוון שלי, אני זורק את הכדור במסירת כתף ארוכה לנועם, והוא מתחיל לכדרר, וכולנו ביחד מתקדמים לסל של היריב. אנחנו נמצאים בעיצומה של התקפה, ההגנה היא "אזורית" וקשה לפרוץ לעבר הסל. פתאום הרים דרור "הסנטר" שלנו את ידו ושלוש אצבעות זקורות להן כלפי מעלה, זה היה הסימן לבצע את תרגיל מספר שלוש שלמדנו. בעזרת התרגיל יובל מצליח להגיח מהצד תוך כדי כדרור "וצעד וחצי" ו...הסל הראשון הובקע לטובתנו.

אנחנו בעיצומו של המשחק, כן, הולך לנו ואפילו הולך בסדר. המסירות מדויקות, התרגילים שהתאמנו עליהם במשך תקופה ארוכה מצליחים לנו והקליעות כמעט בלי פספוסים. השנה קשה יותר לעצור אותנו, אנחנו טובים מאוד גם בהגנה וגם בהתקפה. ואני ועמית סוגרים את "הענק "שלהם והוא לא מצליח לקלוע.

בהפסקת המחצית שנגמרה בתוצאה 25-22 לטובתנו, אנחנו מקבלים הדרכה מהמורה להתעמלות, היא מרוצה, רואים זאת על פניה. גם אנחנו מרוצים אבל מתוחים כי התוצאה מאוד צמודה. העפתי מבט לעבר הקבוצה השנייה וראיתי על פניהם שהם ממש מודאגים, והמורה שלהם אפילו צעק עליהם.

המשחק ממשיך, אנחנו מובילים בהפרש קטן, מה שגורם למתח ולשאגות קצובות מהקהל והמעודדות שלנו לא מפסיקות לרקוד ביציע. האווירה מתחממת, עוד מספר דקות מסיימים, הניצחון כמעט בידינו. עוד דקה שריקת הסיום. המתח עולה.

אך רגע... מה קרה? מישהו נתן אגרוף בפנים לאחד השחקנים שלנו. האם הקבוצה השנייה לא שיננה את עשרת הדיברות?

פתאום, אף אחד לא ידע מאיפה זה בא, התחילו מכות. זה התחיל באגרוף והמשיך במכת נגד לאגרוף ושניים נוספים מהקבוצות המשחקות הצטרפו גם הם, ואליהם עוד שניים ומישהו מהקהל ירד גם הוא, ואחריו באו עוד נערים לעזור ומהומה גדולה פרצה באולם. כולם הרביצו לכולם, אף אחד לא ידע איך לצאת מההמולה הזאת. לא הצליחו להפריד בין הניצים והמשטרה נקראה.

פתאום נשמעה שריקה חזקה, שריקת משרוקית, שקט השתרר באולם. דממה. הזמן כאילו נעצר - ההורים, השופט, האורחים הרבים, אפילו לוח השעונים נעצר. כל העיניים היו נשואות אל המורה העומדת מעל הערימה של הנערים הנלחמים. ואז, לאט התחלנו לצאת מהסבך. אנחנו, לובשי החולצות הצהובות, התקדמנו לעבר היציאה, משאירים את הלוחמים מאחור ביחד עם חלום שנופץ לרסיסים...