.... 2003\11\20
את מי אני אוהב יותר?
גשם שוטף ירד כשיצאתי מהבית, כבר כמה ימים הוא יורד. נכנסתי לטנדר מנפנף מעלי טיפות בודדות של מים שהצליחו להיאחז בשערי. נסעתי ישר לחלקה. פועלים רק הגיעו אליה ופחדו לצאת מתוך הסככה המוגנת הקטנה. לי הגשם אינו מפריע ולכן הרמתי את כובע המעיל הצהוב מעל לראשי ונכנסתי אל בין הטיפות. החלקה החלה ללבוש צורה של קווים על האדמה, קווים שהחלו להימחק תחת חוד הטוריה של הפועלים. קווים שהובילו מפאות שיצרתי בפאתי החלקה אל המרכז, אל העמוד שנשאר לעמוד כדי לסמן לאן להוביל את הקווים. בתוך החריצים שהטוריות השאירו החלו להיקוות המים.
"חברה הגיע הזמן להתחיל לעבוד." הפועלים הסתכלו עלי בזלזול. אף פעם לא קראתי להם לעבוד. אף פעם לא הצטיירתי בעיניהם כראש צוות נוקשה. תמיד אפשר היה לזלזל בי ולעשות מה שרוצים. לא היום. זה הפרוייקט שלי. החוויה עם חווה נטעה בי כוח שלא הכרתי. אך עדיין חששתי לספר לאלה על מה שקרה.
ניגשתי אל הסככה. הושטתי את הטוריה לאחד העובדים, "קח ותעבוד, או שתלך הביתה!" הפועל המופתע הביט בי, הסתכל על שלשת העובדים האחרים כדי לקבל מהם עידוד, והניד ראשו בשלילה.
"יורד גשם. כשיפסק."
הפנתי את עיני אל השלשה. "חברה, עכשיו תצאו לעבוד, או שתלכו הביתה!" עיני שרפו לי כשהתאמצתי להשאיר את מבטי עליהם, לא להסיט אותו. "אני לא משחק איתכם. גם אדיב לא יעזור לכם. הוא יכעס בדיוק כמוני." רתמתי את שמו לעזרתי. עדיין אין לי את כל הכוחות לשלוט באחרים.
הפועלים הסתכלו עלי בשנאה, הם עוד יחזירו לי. "תגיד מה קרה? האשה המרשעת שלך לא נתנה לך?" השיב לי עבד. "אולי תחליף אותה במקום לרדת עלינו."
"עדיף שיכניס לה סטירה אפילו אגרוף וילמד אותה מי הגבר." עקץ אותי עלי, ועודד בכך את עבד. מיכאל הפועל הרוסי לא פתח את הפה אך כשהסתכלתי עליו ראיתי שהוא מסכים איתם.
"לא יעזור לכם. אם זיינתי או לא, זו בעיה שלי. גשם או שמש. עכשיו נעבוד!" אני יודע שאם נצליח בתחרות, זו אינה הצלחה שלהם, אך אם נצליח, זו הצלחה של העסק. הם מקבלים רק משכורת, והיא לא גבוהה. אז למה הם צריכים לעבוד בגשם? אבל אם אני עובד בגשם אז גם הם יכולים.
הפועלים כועסים מחד, אך צוחקים עלי מאחורי גבי החלו לעבוד בהנחייתי. מידי פעם עברו ליד השער גננים מחברות אחרות שבאו לראות איך מתקדם אצל המתחרים. שניים מהם עצרו ושאלו מי האחראי. הפועלים הצביעו עלי.
"סלח לנו שאנחנו שואלים, אבל איך זה שאתה עוד לא נטעת כלום ולא הבאת תוספות אדמה? כולם כאן הביאו אדמה גננית נוספת ושתילים. אתה לא מפחד שתאחר את מועד התחרות?" הם הביטו עלי כאילו נפלתי מכוכב אחר, או, שאיני יודע על תחרויות כלום.
"יהיה בסדר." הבטחתי להם וחזרתי לעבודתי. הם הסתלקו מחייכים בינם לבין עצמם.
קראתי לפועלים להפסיק לעדור ולערום את האדמה שהוציאו מתוך התעלות חלק אל עגלת הפינוי, וחלק ערמנו מסביב לקטע שסימנתי. המים בתוך התעלות זרמו אל מרכז החלקה. לפחות הצלחנו ליצור שיפוע נכון, למרות ואולי בגלל הגשם. אין היום מה לעשות כאן יותר החלטתי. הפועלים שמחו להפסיק לעבוד ועלו על הטנדר שלהם. המשכתי להסתובב עוד זמן מה בחלקה. נשכב בבוץ ומביט אל המים הנקווים במרכז, מתלבט, באיזה גודל עלי ליצור את האגם שבמרכזו אי. האם הארבעה מטרים על ארבעה יספיקו.
פשטתי את סרבל הגשם המלוכלך בבוץ ליד הטנדר, ונשארתי בבגדים נקיים ויבשים. למרות שהיום יום חמישי ידעתי שאני לא מגיע לגינה של חווה. כבר הייתי שם לפני יומיים. כבר הייתי בגינת ליבה. הרגשתי שגם היא ביקרה בגינת ליבי.
עליתי לטנדר ונסעתי לבית החולים למרפאת הפוריות כדי להיפגש עם אלה. עדיין יש זמן, אני לא מאחר. נסעתי לאיטי, מביט בגינות. רואה את העצים שהצליחו או עצים שגננים הרסו. לצערי את רובם הרסו. לגנני העירייה או לקבלנים שעובדים עבורה בשדרות יש נטייה לגזום עצים באופן ברוטלי. הם לא מקדישים מחשבה, איזה ענף לגזום ואיזה להשאיר. אני בטוח שלציפורניים שלהם הם מתייחסים יותר טוב.
החנתי את הטנדר בחניון ליד בית החולים. פניתי למרפאות חוץ, ועברתי כמו כולם בדיקה ביטחונית. איני נושא נשק ואת המזמרה אני משאיר בטנדר, כך שלא הייתה לי בעיה לעבור בשער. אלה חיכתה לי ליד משרד המרפאה.
"איחרת!" הביטה בי בכעס. אך לא השפילה אותי. כנראה לא היה נעים לה לפני אנשים שלא הכירה.
"יש עוד חמש דקות לבדיקה." עניתי לה. המומה החזירה את פניה אלי. היא עדיין לא רגילה שאני עונה לה במקום להתקפל לתוך עצמי. נראה שיהיה לי קשה כשנחזור הביתה.
הרופא, צעיר יחסית לרופא, קיבל אותנו בסבר פנים יפות. "שלום, קוראים לי דני." הציג את עצמו, וחייך אלינו, מנסה לתת לנו הרגשת קירבה. אולי כי כך נרגיש חופשיים לספר לו דברים נסתרים.
הבטתי מסביב בחדרו של הרופא, הכל סטרילי, שולחן וכסאות לרופא וללקוחות או לחולים. אלה ואני ישבנו אחד ליד השני אבל מרוחקים זה מזו. "בדקנו את הזרע שלך. והוא תקין לחלוטין. יש לו תנועה טובה והוא בכמות מספקת." פניו הופנו כלפי אלה מסוקרנות. "את יודעת ששאבנו לו זרע על ידי מחט? הוא לא יכול לאונן." דני חזר אל הניירת שלו. "שאלתי אותו למה אשתך לא תעזור לך? והוא התנגד לכך. הוא הסכים לעבור שאיבה כואבת במקום אוננות פשוטה." כשדני מסר את הנתונים לאלה, הוא אפילו לא הביט עליה או עלי. אך כשסיים לדבר הביט שוב על אלה. אלה הסתכלה עלי, מבטה לא מוכר לי. "אנחנו צריכים עכשיו לבדוק גם אותך. לפי מה שסיפרת לנו בטלפון. אתם מנסים להרות כבר שמונה חודשים." הסתכלתי על אלה. היא רימתה במתן הנתונים. אנחנו מנסים בסך הכל חודש. למה היא שיקרה?
דני המשיך, "יש עוד כמה אפשרויות לחוסר הצלחה בכניסה להריון: האחת היא שאתם בלחץ. גם זה קורה. השנייה היא בעיה אצלך, והשלישית היא נוגדנים שיש אצלך ברחם ההורגים את הזרע של אבי, בעלך. אלו הסיבות העיקריות, אבל יתכנו גם סיבות נוספות, כמו: ביוץ לא אחיד או אפילו תנוחה לא נכונה. למשל אם המחזור שלך הוא בן יותר מעשרים ושמונה ימים אז יתכנו שיבושים בביוץ."
"לא, המחזור שלי אחיד. בן עשרים ושמונה יום. ואני סופרת ארבעה עשר יום לפני היום העשרים ושמונה. אפילו יש לי מכשיר שמזהה את ימי הביוץ." השיבה לו אלה. היא הכינה את עצמה הבנתי. לא ידעתי שהיא בודקת את הביוץ שלה. היא רק אמרה לי כשאנסה אותי, שאלו ימי הביוץ שלה.
איך בדרך כלל אתם מקיימים יחסי מין?" הקשה הרופא ואני שתקתי, נותן לאלה לענות.
"בדרך כלל אני למעלה." אלה הישירה מבטה אל הרופא בתקיפות.
"אני ממליץ שדווקא אבי יהיה למעלה. התנוחה המסיונרית היא היעילה ביותר להריון." הרופא עדיין לא הביט עלינו כשדיבר- למזלו אחרת היה רואה את חוסר ההסכמה של אלה- אלא המשיך ורשם פרטים בפנקסו. "מניסיוני, הרבה זוגות מספרים לי שהם נקלטו דווקא ביום שקיימו יחסים יותר מפעם אחת. כנראה זה משפר את איכות הזרע. או פשוט מגדיל את כמות הזרע. עדיין אין לרופאים את המידע הזה."
"אנחנו מקיימים יותר מפעם אחת יחסים, אבל ברוב המקרים אבי לא גומר אפילו פעם אחת." אלה הסתכלה בי במבט מוכר של בוז. מאשימה אותי בכישלוני כגבר.
דני, הרופא, הפנה את מבטו אלי. "את זה לא ידענו. אבי לא נידב את המידע הזה. קוראים לתופעה אן הדוניזם, תופעה שנפוצה יותר אצל זקנים, אך יש גם צעירים שסובלים ממנה. אני לא אכנס לפתרונות שלה, אך הם בעיקר פסיכולוגים, נראה לי שכך גם אצל אבי, כיוון שלעיתים הוא מצליח לפלוט."
"אני פשוט לא נהנה ממין." צעקתי בשקט בשקט, בעיקר לעצמי. אך הם שמעו.
"אבי, לא בגלל זה אלה לא נכנסת להריון. אבל אני אפנה אותך גם לבדיקות נוספות כדי למצוא את הסיבה לחוסר ההנאה. אלה," הוא פנה אליה ועזב אותי מהר מאוד, חושש להיכנס לתחום שביני לבינה. "את צריכה להיבדק. אני נותן לך מספר הפניות למעבדה. בשלב ראשון שום בדיקה אינה כואבת. וכיוון שאבי אינו הסיבה אנחנו נתמקד בך בימים הקרובים."
************************ ********* ****************
דני הפסיק לדבר איתם. הוא התעלם מכך שאלה ואבי יושבים רחוקים אחד מהשני ואפילו לא מדברים. או שאולי בגלל זה הוא ריחם על אבי, והפנה את האשם אל אלה. כנראה שגם היא הרגישה בזה.
היא ביקשה מאלוהים שלא כל כך האמינה בו, שיעשה שלא היא תהיה האשמה. אסור שזה יהיה בגללה. היא כבר סבלה מספיק. בטח כל זה בגלל הצינור שאנס אותה, הרחם שלה כבר לא יהיה בסדר. למה להעניש אותה פעמיים?
"לא אל תעשו לי את זה. אל תדחפו את הצינור לשם. זה כואב." היא שמעה את עצמה צועקת. "לא, בבקשה, אני מתחננת." היא זכרה את הדמעות. בכינו איתה. הדמעות שלנו יבשות.
**************************** ************************
"אז אתה מאשים אותי?" קולה של אלה עלה. "אתה טוען שסביר להניח שאני אשמה בזה שאני לא נקלטת? שיש בי משהו פגום?" אלה התחילה לבכות.
ידעתי שאלה לא תודה בכך שיש בה משהו לא בסדר. ולמרות שאולי יש בה משהו פגום, אני אוהב אותה. אני אוהב אותה יותר אפילו אם היא תשתף אותי בפגמים ובסיבות לפגמים שיש בה. אין מלכה בעולם שאין בה משהו פגום.
חזרנו הביתה לפנות ערב, כל אחד ברכב שלו. כל אחד מאיתנו שקוע בעצמו. ראיתי שהיא מכונסת בעצמה כשפתחתי לה את דלת הרכב. לקחתי ממנה את התיק שלה ועליתי אחריה במדרגות. הבית היה קר למרות שהגשם פסק מזמן. הדלקתי את החימום. אלה ניגשה למטבח והפשירה במיקרוגל, אוכל שהכינה אתמול.
אכלנו בשתיקה. אלה לא דיברה. לא זרקה עלי האשמות. לא הסתכלה עלי, לא על האוכל שאכלה, לא על המים ששתתה, לא על הכלים שהונחו אחר כך בכיור ולא היה לי החשק לרחצם. היא לא הביטה בי אפילו פעם אחת, אולי רק בהיחבא.
אלה הלכה להתקלח ואני חזרתי אל השרטוטים שלי, בודק מה אפשר לשפר בחזות העיצוב. שרטטתי כבלים שיורדים מארבעה עמודים המוצבים בכל פינה מפינות הגן, על כל עמוד יתלה שלט מעוצב שבו יכתב כיוון (צפון, דרום...) הכבלים ירדו אל מעל האגם ויתחברו אל עוגנים שבפינות האי שבאמצע. כבר חשבתי על הרעיון בעבר, אך עכשיו כבר נכנסתי לפרטים הקטנים. קרוב לעמוד תיתלה על כל כבל כוורת דבורים מעוצבת באופן שעלי עוד לחשוב עליו. ואולי היא תוצמד ותחוזק על ידי קורים של עכביש עשויים ממתכת.
אלה סיימה להתקלח ואני נכנסתי למקלחת אחריה. כמובן שהמים היו קרירים. כרגיל אלה סיימה את רוב המים החמים. סיימתי ויצאתי לצפות בתוכנית בנשיונל גאוגרפיק.
************** *************** *****************
למרות שהרופא חושב שאולי היא האשמה, ואולי בגלל שהוא חושב כך. היא הייתה זקוקה לניחומים הלילה. אפילו אם זה החתן האומלל שלה הוא זה שאמור לנחם אותה. מישהו, אפילו עלוב כמוהו, העיקר שמישהו ינחם. היא חשבה אל תוך הכרית, רוצה לבכות אך לא יכולה. ריחמנו עליה. גם לנו כתודעה, יש רגשות.
*************** ************** **********
"אבי אתה מוכן להגיע למיטה?! אני זקוקה לך!" הגעתי אליה, לא מבין למה הנימה כזו. אלה הייתה לבושה בחלוק לילה שאף פעם לא לבשה לפני כן- או שרק למעני היא אף פעם לא לבשה אותו-. "שכב לידי קצת, בבקשה" אלה לא רגילה לומר בבקשה. משהו עובר עליה, חשבתי.
ישבתי לידה על המיטה והיא הניחה את ראשה על ברכי. זה אף פעם לא קרה לפני כן, גם לא בירח הדבש שלנו. הנחתי את ידי על ראשה והתחלתי ללטף את שערותיה. יש לה שער שחור וארוך, נעים למגע. לא כמו של חווה, מרגיש חוויה שונה. היא לקחה את ידי השנייה והניחה אותה על שדה. מוזר, אף פעם לא נגעתי בחזה של אלה. אף פעם לא ראיתי אותו. אף פעם לא ראיתי את אלה ערומה. תמיד הייתה לבושה בחלוק וחולצה מתחתיו. תמיד הסירה רק את התחתונים כדי להזדיין וזהו. הפעם לתדהמתי, מתחת לחלוק החדש אלה הייתה ערומה. ואיזה גוף היה לה ללא בגדים. אם הייתי בסרט מצוייר, היו מציירים אותי עם לסת שנפתחת עד הרצפה.
"אלה, יש לך גוף יפהפה." הייתי המום שאני מסוגל להגיד מילים כאלו. הייתי המום שאלה החליטה להראות לי את גופה. הייתי המום שאלה בוכה. "את בוכה כי אמרתי משהוא לא יפה?"
"לא, כי אמרת לי משהו הכי יפה. לא חשבתי אף פעם שכשאתה תגיד לי מילים כאלו אני אתרגש. אני מתרגשת כי אני יודעת שאתה אומר רק מה שאתה חושב, לא כדי לרגש אותי, אני יודעת שאתה לא משקר." אלה משכה אותי אליה. נמשכתי ברצון, למרות שאיכשהו חשתי בושה במה שהתחולל ביני לבין חווה לפני יומיים. ליטפתי את דמעותיה באצבעותיי. מושיט אותן אלי ומנשק כל דמעה שלקחתי, לחוד.
**************************** ********************
טעמנו את דמעותיה דרכו, הן היו מתוקות מדבש. הוא ידע שיום יגיע ואלה תרגיש אליו קירבה. הוא ידע שהתקוות שהוא נושא יתגשמו. שההבטחות שהחיים נושאים בחובם, מלאים במתנות. צריך לקבל גם את הסבל בגבורה. אסור לנקום. הוא למד על ישו שהגיש את הלחי השנייה. הוא לא התיימר להיות ישו. ישו לא היה הגיבור שלו. אבל התפיסה הזו שאין טעם לנקום. שיש סיבות שנסתרות מאיתנו למעשים של אחרים, חלחלו למוחו בעקבות שיחות רבות עם אביו ואמו. אחיו לא היו כאלו ותרנים. הם הרביצו למי שהציק להם. החזירו מלחמה.
הוא רק קיווה שמעשיו עם חווה לא מהווים נקמה באלה. ואם כן הוא חשש ממה שיקרה. הוא לא ידע את מה שאלה ידעה. ואף אחד מהם לא ידע מה שאנחנו יודעות.
***************************** **********************
כנראה שאלה התרגשה מאוד ממעשיי, "אולי תוריד את הבגדים." אלה שרגילה לצוות. רגילה לתלוש ממני את הבגדים ולזרוק אותי אל הרצפה. התחננה הפעם אלי שאפשוט את בגדי. קמתי בעדינות מן המיטה כדי שאלה לא תיפול ממני והורדתי מעל עצמי את האימונית שלבשתי אחרי המקלחת. מאז שהרופא המליץ לי להוריד את רמת החום מעל האשכים אני לא לובש תחתונים אחרי המקלחת. אלה הורידה מעליה את החלוק, ועכשיו ללא שום בגד היא נראתה ממש כמו מלכה מפוארת. אמזונה או אלה יווניה. נשארתי המום. עמדתי ולא יכולתי לזוז. באותו רגע למרות ההתרגשות ערכתי השוואה בין אלה לבין חווה. אלה החטובה והארוכה מול חווה העגלגלה והנשית. שתיהן יפות בעיני באותה מידה אבל אלה תמיד תישאר מלכת הקן המפוארת שלי.
"אתה אוהב את מה שאתה רואה?" הנהנתי בראשי בשקט, כמעט בכיתי גם אני. מה השתנה אצל אלה. מדוע היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת.
"אלה, יש לי משהו לספר לך." אלה לא רצתה להקשיב למה שהיה לי לספר לה על החוויה המינית שלי עם חווה.
"אחר כך תספר לי כל מה שאתה רוצה, עכשיו אני צריכה שיאהבו אותי." אלה קמה אלי ועזרה לי ליפול אל המיטה.
לא התנגדתי, לא רציתי הפעם להתנגד. אבל בכל זאת שאלתי: "אלה, את לא בביוץ, אז למה את רוצה בי?" אלה הביטה בי ברוך, או שאולי הפעם הייתה זו ערגה, או תשוקה, או... אני פשוט לא מזהה את המבט. פשוט לא ראיתי אותו אף פעם אצל אלה.
"לא אני לא בביוץ, אני מבייצת רק מחרתיים." היא משכה אותי אליה וביקשה: "תנהג בי בעדינות!?" שאלה, זו שמכסחת אותי כל הזמן, תבקש ממני להיות עדין איתה? זה מוזר. במיוחד שהיא תבקש ולא תצווה. הייתי המום אך התאמצתי מאוד להתנהג אליה הכי בעדינות שאני יכול. פעם ראשונה שאלה הייתה למטה ואני למעלה. פעם ראשונה שאלה נישקה אותי. פעם ראשונה שגמרתי מהר עם אלה. פעם ראשונה שנהניתי לגמור עם אלה. פעם ראשונה שהרגשתי משהוא במגע המיני עם אלה. פעם ראשונה שאלה רצתה עוד מגע מיני מאותו סוג רך ואינטימי, ולכן המשיכה ללטף אותי בבקשה ולא בתובענות. פעם ראשונה שגם לי התחשק עוד מגע מיני עם אלה. פעם ראשונה שבכלל התחשק לי מגע מיני עם אלה. הרגשתי בעננים.
הרגשתי איך עומד לי בפעם השנייה. הרגשתי איך אלה מושכת אותי אליה בפעם השנייה. אליה ועליה. פעמים באותו לילה עליה.
********************* ************** *************
חדש לה שמישהו מעליה. חדש לה שאינה מרגישה את הכאב בתוכה, את הצינור שחודר וקורע אותה. חדש לה שהיא מרגישה שמישהו שהיא רוצה נמצא בתוכה. היא לא הכירה הרגשה כזו. חדש לה שהיא מרגישה שלווה ונאהבת. חדש לה שהוא הפך לגבר בעיניה.
אני מאמינה שגם הוא חושב על הפעם הראשונה, החדשה, חשבה.
ואנחנו ידענו שבאותם רגעים הוא לא חשב על שום דבר אחר.
*************************** *************************
חדרתי אליה ארוך וזקוף. השתדלתי לחדור אליה הכי עדין שאני יכול כי ראיתי בעיניה את הרתיעה, חשבתי שזה פחד מכאב. כל חדירה שלי נעשתה הכי לאט, הכי בשקט, הכי ברגש, הכי בהנאה. כיוון שגמרתי כבר פעם אחת וכיוון שבדרך כלל איני גומר כלל, הפעם השנייה נמשכה ונמשכה ואלה החלה לגנוח. פחדתי שאני מכאיב לה והפסקתי. זכרתי את הדברים שחווה סיפרה לי ואלה הסתירה ממני כל השנים שאנחנו ביחד. אהבתי אותה יותר. כאבתי בשבילה יותר, וחששתי להכאיב לה בעצמי.
"לא, אל תצא, תמשיך. אני רוצה עוד."
"אני לא מכאיב לך?" נשארתי בתוכה, מרגיש את הזין שלי עדיין ארוך וחזק.
"לא טיפשון, אני נהנית. פעם ראשונה בחיים שמין גורם לי הנאה ולא פחד או כעס." היא אמרה לי את הדברים כשעיניה עצומות, ולמרות שלא יכולתי לראות את עיניה, הרגשתי שהיא לא משקרת. ידעתי על מה היא מדברת. ריחה שידר תשוקה ואותי הריח הטריף והגביר גם בי את החשק אליה. וזה שאני מסוגל לגרום לאלה שלי, למלכה שלי הנאה, גרם לי להרגיש גאה ונתן לי כוח להמשיך בתנועות החדירה והיציאה שהלכו והתגברו כי אלה הייתה זו שעולה כלפי אגן הירכיים שלי, מחזקת את עוצמת החדירה. האנחות של אלה התגברו כל הזמן ואת גופה אחזו רעידות מוזרות. גם אני לא יכולתי להתאפק יותר ולמרות החשש שלי שאני מכאיב לה המשכתי לדחוף ולצאת ותוך כדי כך שאלה התחילה לצעוק אני התפוצצתי. גופה של אלה התרפה תחתי, חששתי שהיא התעלפה. עיניה היו עצומות ונשימותיה חפוזות. ליטפתי אותן בקצות אצבעותיי. אני מאמין שאלמלא חווה ומה שקרה איתה, לא היה לי האומץ והכוח לאהוב את אלה כמו שעשיתי זאת הלילה.
"הלילה היית הכי גבר שאני מכירה. לא רכרוכי ונעלם." לחשה אלי ונרדמה. מניחה את ידה על חזי תוך כדי שינה.
רציתי גם אני להירדם אך לא יכולתי. השינה רצה ממני, התחמקה ממני, כאילו אני רוצה להכאיב לה.
************************************************************
הלילה אבי הפך לגבר אמיתי לגבי אלה. הלילה אבי הפך לגבר אמיתי גם בעיניו שלו. גבר שיכול להשוות בין שתי נשים שונות. הוא אף פעם לא ידע את אלה במובן של גבר ואשה. הוא תמיד אולץ. הפעם הוא יכול להשוות את טעם הדבש מדבורים שונות, ללא הסוואה, ללא העמדת פנים. השוואה מידיעה אמיתית. ידענו שאבי כבר לא יחזור למה שהיה בעבר. ידענו כבר בעבר שזה יקרה. עזרנו לכך לקרות. ולמרות שעשינו רבות עד כה, לא סיימנו את המלאכה.
***************************************************************
כל הלילה היה לפני, להשוות בין אלה לבין חווה. כל אחת יצגה בתוכי משהו אחר. לא יכולתי להגיד עם מי מהן נהניתי יותר. לא ידעתי בכלל מה אני אמור להרגיש עכשיו, לאחר החוויה עם שתי הנשים.
עד לפני שבוע נשים כלל לא הסתכלו עלי, אני מתכוון במובן הגברי, או אפילו במובן האישי. בדרך כלל חשבו אותי אם לא למפגר אז לסתם אחד, איטי בשכלו. עד שהכרתי את אלה, אף פעם לא הייתה לי חברה, אפילו הבנות הדחויות ביותר בבית ספר לא הסתכלו עלי. איזה סיכוי היה לי לשכב עם שתי נשים מרשימות כל כך? שתי נשים שעבור כל אחת מהן אני מוכן לעבור מסכת התעללות גדולה וקשה יותר ממה שעברתי עד כה. הקפתי עם ידי את גבה של אלה מתקרב אליה ונרדם איתה בתנוחה שאף פעם לא ישנו בה. אלה בגבה אלי ואני בטני אליה. ערומים ומותשים.
בבוקר כשקמתי חיכתה לי ארוחה על השולחן ואלה כבר לא הייתה בבית. ליד הצלחת עם החביתיות שאני כל כך אוהב, היה גם מכתב:
"היה לי כיף אתמול בלילה. אני לא יודעת מה לחשוב. אני הולכת לברר את זה לעצמי. שמור על עצמך בשבילי. אלה. "
קיפלתי את המכתב והנחתי אותו על המקרר. אולי יום אחד אצטרך אותו.
