קול טריקת הדלת נשמע בבירור מאחורינו. רצפת השיש שרק נשטפה הרגישה חלקלקה תחת רגלי היחפות.
"עד איפה את מלווה אותי הפעם?" שאלה בשעשוע קל חברתי אנה. סובבתי את ראשי במהירות אל עברה, מרגישה את שיערי הארוך מתנפנף סביב פניי מעוצמת הסיבוב. עיני החומות הביטו בעיניה הכחולות. שפתיה האדמדמות היו משורבבות ועיני הים העמוקות שלה נוצצות בעליצות.
"אמ.." חיקיתי קול מהוסס, בעוד שידיי משחקות את התפקיד גם כן, מונחות להן על סנטרי בתנועת חשיבה ארוכה ותיאטרלית. "אני אהיה נחמדה הפעם... אלוהים יודע שזה לא קורה לעיתים קרובות..." נענעתי בראשי קלות לאות הסכמה עם הדברים שנאמרו. "אני אעשה את המסע הארוך והמפרך עד למטה, רק בשביל ללוות אותך." אמרתי, בעוד אנחה מתמשכת ומוגזמת פורצת מבין שפתי.
"רק בשבילי?" היא פצחה בחיוך מנצח. "איזה מיידלע." חיקתה קול של סבתא, בעודה חופנת את לחיי הימינית בידה.
"מיידלע אחותך." קראתי בצחוק. "עכשיו תרחיקי את ידך המזוהמת מפניי לפני שאני אקרא למשטרה על ניסיון לאונס." חיקיתי את קול הסבתא המוגזם, עיוויתי את פניי בגועל והעפתי את ידה מעל פניי.
"אאוץ'" זייפה הבעה פגועה. ידה עברה במהירות אל עבר ליבה, להראות שהיא נפגעה עמוקות ממלותיי.
"פגעתי בך? אני מצטערת מיידלע." הדגשתי את המילה האחרונה במשפט. חיוך תמים מצא את דרכו אל פניי.
"טוב, את מודעת לכך שאפילו לא לחצנו על הכפתור של המעלית?" הודיעה לי ברוב חשיבות.
"באמת?" שאלתי בפליאה. רק ברגע זה שמתי לב היכן עמדנו. הדלתות הכסופות עמדו לנגד עיניי, קורצות ומאיימות. הכפתור הלבן שהיה על הקיר נצבע מיידית באדום לאחר שלחצתי עליו.
"דווקא במעלית?" שאלתי אותה בחשש.
"כן, זאת הדרך הכי מהירה, ואבי מחכה לי למטה." הודיעה לי. " אל תדאגי, אני יודעת שיש לך 'פוביה' ממעליות, אבל את לא תתקעי." הבטיחה לי בבטחון.
"מאיפה לך? למה?" יריתי את השאלות ברצף. עיניי בטח נצצו בחשש טהור.
"כי את איתי." הייתה תשובה הקצרה והפשוטה. הבעת פניה הראתה ביטחון, ואני כל כך רציתי להאמין.
תמונות אותו היום היו חוזרות למוחי כל פעם, טריות ומפחידות מאי פעם;
המעלית העולה אט אט, קולי השר בשמחה שיר כלשהו שהתנגן במוחי כל אותו היום, קולות חריקה מוזרים בין שירתי, חשכה מוחלטת לפתע, החרדה הטהורה שהציפה את לבי, קול האזעקה בין רחש פעימות לבי הרמות, קול המולת האנשים מבחוץ בעוד כל שיכולתי לשמוע היה את צעקותיי שלי, הפחד שחדר וכרסם בלבי, הלחץ בחזה לפתע, חוסר האוויר, קולו המרגיע של אבי, הדמעות שפרצו ללא הרף מעיניי המורחבות ביראה, צללי דלתות הכסף המאיימות והסגורות, קולות חריקה מוזרים בשנית, נקיק זערורי של אור, סדק שהלך והתרחב בדלתות, פניו של אבי, נקיק האור שהמשיך להתרחב, ידיו של אבי מעבירות אותי דרך החור הזערורי, קול הבכי שלי וקולו המרגיע של אבי שמבטיח לי ללא הרף שאני בטוחה.
"אם את אומרת." עניתי לבסוף בקול זערורי וחסר בטחון, מתנערת מהזכרונות האפלים. דלתות המעלית נפתחו ושתינו נכנסו לתוכה. צעדיי היו קטנים ומהוססים. זאת הפעם השנייה בסך הכל שאני נכנסת למעלית לאחר המקרה. הפחד המשיך לקנן בלבי, מפחיד מאי פעם.
דלתות המתכת נסגרו ואני הפניתי את עיניי אל עבר אנה, מנסה להסיח את דעתי ממקום הימצאותי.
"אז מה קורה איתך ועם אלכס?" שאלתי בקול בטוח מכפי שהרגשתי. "את הפרטים העסיסיים בבקשה." ציינתי בחיוך ערמומי.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" שאלה בממזריות. פניה שיקפו את ההבעה המשועשעת והערמומית שנחה על פניי.
"חיובי." עניתי ללא היסוס. חיוכה התרחב למשמע דבריי הברורים מאליו.
"טוב. תזכרי שאת ביקשת את זה!" מיהרה להזהיר אותי.
"כן. כן." הנהנתי ברוב חשיבות. "שוט!" ציוויתי עליה.
"אז היינו בסרט, ואיכשהו מצאתי את עצמי שכובה על שני כיסאות, בעוד שהוא עושה את מה שהוא עושה..." סיימה את המשפט בפנים לוהטות. לחייה היו סמוקות כאילו היא רצה מרתון אולימפי כרגע.
"שזה?" תחקרתי אותה. "אני ביקשתי בפירוט את הפרטים העסיסיים." הדגשתי את המילה 'עסיסיים'.
"שזה לא משנה." היא פלטה במהירות ובנחישות. "חכי, זה לא הקטע המעניין!" הבטיחה לי, תופסת מיידית את תשומת לבי.
"מעניין עסיסי אני מקווה."
"עסיסי יותר מתפוז אוקיי?" אמרה לכיווני, בעודה מעיפה שערה שחורה וסוררת שהתעקשה לגלוש לתוך עיניה.
"תפוז עסיסי או תפוז לא עסיסי? זה מאוד תלוי." שאלתי בשנינות, משחקת את עצמי טפשה.
פיה נפתח בכדי לענות לי, אך לפני שהיא הספיקה לעשות כן, רעשי חריקה נשמעו. לבי פסק מפעימותיו. נשימתי נעתקה בפחד. סובבתי את ראשי במהירות לכל הכיוונים, מחפשת את מקור הרעש. לצידי, תשובתה של אנה נשמעה כמלמול לא מובן של מילים.
"מה קרה?!" צעקתה חדרה את רצף המחשבות המפוחדות שלי. החריקות פסקו באחת, כל שהן השאירו אחריהן הייתה דממה מבשרת רעות. נשימתי נעצרה בחזי ולבי פעם במהירות. לפתע תנועת המעלית נעצרה.
"זה!!!" צעקתי לה בתוכחה. ברגע זה נדמה כי הכל עצר מלכת, הדממה הייתה מחרישה והסצנה שעמדה מולי הייתה דוממת. לפתע הכל נכנס למעין הילוך מהיר. צרחות הפחד שלי התערבבו ברעשה הצורם של האזעקה שהתערבבו ברעש ההולך וגובר של פעימות לבי המואצות. הכל מסביבי הפך לטשטוש אפור ולא מובן. כל שיכולתי לראות היה את דלתות המתכת הסגורות והמאיימות, המוכרות והזרות כאחד.
"שרון!!!" צרחותיה של אנה גברו לבסוף על אלו שלי. הפנתי את מבטי אל עברה. עיניה היו פעורות באימה. לרגע קט חשבתי שהיא מרגישה כמוני, מפוחדת מן הסיטואציה שעמדה מולנו, אבל אז הבנתי שהדבר היחידי שמפחיד אותה פה זו אני.
"אני מצטערת. אני לא יכולה, יש לי טראומה." מלמלתי מילים במהירות, בקושי מבינה את עצמי. "זה לא קורה לי שוב! זה לא קורה לי שוב!" צעקתי בפאניקה שהלכה וגברה. פאניקה שנדמה ועטפה אותי בכבליה המוכרים והמאיימים בשנית. בלי לחשוב עשיתי את הדבר הראשון שצץ במוחי. התקשרתי לאמי. בקושי שמעתי מה היא אמרה, המחשבות והפחד הלמו במוחי כל כך חזק שהם היו כל מה שהיה ביכולתי לשמוע.
"מהר!!!" צעקתי לכיוון הפלאפון. שמעתי את תשובתה של אימי וניתקתי. יופי, היא תתקשר לטכנאים. מה זה עוזר לי עכשיו??? לכל הרוחות, למה עוד פעם? למה לי? המחשבות הללו הלמו במוחי בפאניקה גוברת.
"מה היא אמרה?" נשמע קולה המודאג והמשועשע של אנה.
"לא יודעת מה היא אמרה! מה היא אמרה?" צעקתי עליה בפאניקה, חוזרת על שאלתה הטפשית. רגע, משועשע? מה יש להיות משועשע עכשיו לעזאזל??? חשבתי בכעס כאשר נימת קולה של אנה נקלטה במוחי לבסוף. לא היה לי זמן או חשק לשאול אותה למה היא מוצאת את הסיטואציה הזו משעשעת במיוחד כיוון שבדיוק שניה לאחר מכן נשמע צלצולו המוכר של הפלאפון שלי.
"הלו? כן?" עניתי בפאניקה. אני לא מתמודדת היטב עם מצבי לחץ. מה אני מברברת, אני לא מתמודדת בכלל עם פאניקה ומצבי לחץ, בכלל. במיוחד כאלה שכוללים מעליות או חדרים סגורים.
"שרון, תירגעי" נשמע קול מרגיע מהצד השני של הקו. "זה פנחס."
"אני לא יכולה להירגע, לעזאזל. " הודעתי לדודי בלחץ. "אני מצטערת, אני מנסה." נשמתי נשימה עמוקה. לא היה לי נעים לדבר כך עם דוד שלי, גם כאשר אני בלחץ.
"אוקיי, יופי. תנסי להירגע, אני מזמין מכבי אש, טוב?" הבטיח לי בקול מרגיע.
"טוב, אוקיי, אני ארגע." נשמתי עוד כמה נשימות עמוקות כאשר לפתע נשמע קול צחוק מתגלגל. סובבתי את ראשי לראות את חברתי, אנה, מתגלגלת על הרצפה מרוב צחוק.
"מה לעזאזל, כל כך מצחיק?!" שאלתי בקול מעוצבן. איך היא צוחקת עכשיו כשאני בפאניקה גמורה? מה היא חושבת לעצמה???
"זה פשוט מצחיק, כל זה." סיננה מבין צחוק למשנהו. "תודי שזה מצחיק."
הבטתי בה בהלם וזעם וכעס ופאניקה, אולי אף כל אלה מעורבבים לרגש אחד לא מובן.
"לא מצחיק ולא נעליים!" צרחתי עליה. "תפסיקי לצחוק, פנחס מנסה להרגיע אותי פה ואת מתפקעת מצחוק, זה לא עוזר! לא עוזר בכלל!!!"
"אני לא יכולה." נשפה שנית מבין הצחוק. לפני שיכולתי לענות לה, או לדוד שלי, נשמע קול נוסף מבחוץ.
"אנחנו פה, אנחנו כבר מחלצים אתכן." הודיע הקול בבטחון. הקלה רגעית שטפה אותי בגלים קטנים.
"מי זה אנחנו?"
"מכבי אש." הקול יידע אותי. לפתע חור הופיע בין דלתות המתכת של המעלית. סדק קטן שהתרחב והמשיך להתרחב במהירות. כבר יכולתי לראות בעיני רוחי את פניו המודאגות של אבי מבעד לחריץ. אבל לא, היו אלו פניו של גבר כבן ארבעים, לא נאה במיוחד, שהציע את ידו לשתי העלמות הצעירות שעמדו מולו, תקועות יחדיו בתוך המעלית.
אנה קפצה ראשונה. פניה מחייכות וקול צחוקה עדיין נשמע חלושות. היא נחתה נחיתה מושלמת על שתי רגליה. ההקלה שטפה אותי לבסוף בגל גדול וענקי במראה החור והאנשים מחוצה לו. ממש צונאמי של הקלה שטף את גופי במראה נתיב הבריחה המיוחל.
'לא ראיתי בעיניים, הייתי יחפה ומלאת פאניקה עדיין.' כך תירצתי בפני כולם את הנתיחה המושלמת שלי. הנחיתה בה הישבן שלי עשה היכרות אינטימית ביותר עם הרצפה של קומת הכניסה. הרצפה שלא נשטפה כבר יומיים. אבל מי חושב על זה?
כל שיכולתי לחשוב עליו הוא על כך שניצלתי, וגם על כך שאף פעם, אבל אף פעם, אני לא עולה על מעליות שוב, בחיים.
"אז עד שמצילים אותנו מכבי אש זה לא יכול להיות כבאי חתיך לפחות?" קולה המאוכזב של אנה חדר את ערפל המחשבות שלי. "ההוא היה זקן. וראית איזה פנים? נורא." אמרה בטון של אנה- הגורו- של- כל- ענייני- הבנים- ומה- שנוגע- להם- בכל- תל אביב- והסביבה. כל כך מתאים לה, נתקעה במעלית וכל מה שהיא חושבת עליו זה שהכבאי לא היה חתיך. למרות שבאמת הוא לא היה שיא היופי, הודיתי ביני לבין עצמי.
"אבל ראית את העיניים?" שאלה אותי בהערכה גוברת ובעיניים בורקות. "ירוקות ועמוקות כאלו, כמו יער אפל ומסתורי בעת שקיעה." אני רק גלגלתי עיניי למשמע דבריה, מרוצה מכך שהדברים שבו על סדרם בשנית.
