קופסא קטנה

ובה סגורים להם כל הזכרונות.

הטובים והרעים, כל סוגי המאורעות.

לא מסכימים לצאת משם, לא יודעים לאן,

לא יודעים אם בכלל.

קופסא קטנה, שקופה.

נותנת מדי פעם אפשרות להציץ.

לראות מה קרה בשנים האלו.

אך את הדברים הטובים להחמיץ.

ארבעה קירות קטנים ושקופים,

נקיים לחלוטין מכל ומחוסנים.

כל זכרון שייכנס לשם לא ישבור קיר,

יש מקום לכולם ואף אחד מהם

את הכאב לא יסתיר.

זכרונות חלולים של שנים אבודות,

שמסרבות, כל כך מסרבות.

לצאת ולהראות נוכחות של ילדות רגילה,

של ילדות נורמלית.

של ילדות, כלשהי.

לא יודעת אם לזכור לפי תאריכים,

לא יודעת אם לזכור לפי גילאים,

לא יודעת איך זוכרים את השנים.

לא יודעת איך זוכרים את האנשים.

רק מעשים של היום מסבירים לי,

ממה בעצם הם נובעים.

מכל שניה,

מכל דקה,

מכל שעה,

מכל שבוע,

מכל חודש,

מכל שנה.

של סיוט.

עד אשר הגיעה שעת החירות.

חוויות מתקנות בהווה גורמות לי לחשוב שיש בי את הכח.

אך הזכרונות הסגורים בקופסא, לא נותנים לי לשכוח.

כועסת ולא כועסת עליהם, על כך שהם עדיין שם.

מזכירים לי בעצם שהגעתי לאן שהגעתי, בזכותם.

וזו הקופסא הקטנה,

נעולה, מרווחת ולא נותנת לזכרון להתלקח.

ורק אני יכולה,

ורק אצלי הוא נמצא,

ורק אני, בעלת המפתח.