סוף עגום (סיפור קצת ארוך ומפתיע על חיים קצרים ומיגעים)/ רונן

            לשני פרלמוטר היה דרוש שינוי באופן דחוף. אולי היה זה צחוק הגורל שהוריה תבעו בה את הצווי לשנות בעצם בחירת שמה. שני לא היתה נגד שינוי. בכלל לא. אפילו כשזה היה אפשרי היא הצביעה עבור המפלגה. למעשה כל מה שעשתה היה לנסות ולשנות. ככל שניסתה יותר לשנות כך קיבעה יותר את עולמה. בכל יום היתה מתעוררת עם רעיון חדש. רעיון מבריק שיביא בחובו את השינוי המיוחל. עד שהיתה מגיעה לעבודה כבר ניתחה, שיקללה ופסלה כל היבט נוסף שלו. בעבודה היתה עסוקה מכדי לחשוב עליו ובערב כבר היתה עייפה עד למחרת. מדי פעם צץ לו רעיון מבריק במיוחד. אחד כזה שלא דעך ניצנוצו הגאוני גם כעבור מספר ימים. רעיון עיקש שהכה שורש בתודעתה והסתיר בצילו כל רעיון אחר. הרעיון האחרון והעיקש מכולם הגיע בעקבות תובנה מפתיעה שנחתה עליה בדיוק בשיא הלחץ של ארוחת הצהריים. היום לא הגיע שמעון לעבודה והמנות אחרו לצאת. אנשי הי-טק רעבים אינם מחזה משובב נפש ושני, כמו תמיד, לקחה באופן אישי את כל הערות הרוגזות וחסרות הנימוס שהופנו דרכה אל המטבח. בעודה מנווטת בזהירות תהומית, שלוש מנות בשר עם צ'יפס וסלט קטן, שניים חומוס אחד עם גרגירים, אחד קולה דיאט, אחד פפסי מקס ואחד סיידר לא מוגז, קלטה אוזנה את השיחה בשולחן הסמוך.

            "לעשות כסף זו לא הבעיה. הבעיה זה לשמור עליו." באותו הרגע הבינה שני כי זה המוצא שלה. השינוי המיוחל של חייה זהו כסף. מרוב הפתעה מהפתרון הפשוט שפכה את הסיידר על בעליו. ההתנצלות והסיידר החדש יירדו לה מהמשכורת. אבל באותו הרגע לשני לא היה איכפת. לעיניה נגלו נתיבים חדשים של חייה. נתיבים שיובילו אותה לחיים אחרים ולשנוי המיוחל. עבור שני, חיים אחרים היו כל מה שלא כרוך בלקום בשש בבוקר, להתקלח, להתלבש, לתפוס את האוטובוס עד לרכבת ושם לעלות על האוטובוס העובר רק פעם בשעה וחצי שמוריד אותה בפתח המסעדה. את העבודה היתה מסיימת בסביבות השעה שש ולביתה היתה חוזרת, אם התחבורה לא השתבשה באותו היום, לקראת השעה שמונה. מכינה לעצמה ארוחה קלה ונרדמת מול הטלויזיה עם ג'וליה רוברטס באישה יפה.

            מר שילון, המורה שלה למתמטיקה תמיד אמר שלהבין את הבעיה זה תשעים אחוז מהפתרון. הוא התעקש שיקראו לו מר שילון מכיוון ששמו הפרטי היה יגאל וזה היה מעורר גיחוך וחיוכים בכיתה בכל פעם מחדש. שני הבינה מיד מה הבעיה שלה אבל ההבנה הזו של הבעיה מעולם לא עזרה לה אצל מר שילון. שני פשוט הבינה שהיא לא יודעת מתמטיקה. אבל הפעם! לשם שינוי הרגישה, באותו האופן שציפורים נודדות יודעת את דרכם, שהיא עלתה על הנתיב הנכון. פשטותו של הרעיון קסמה לה. היא התפלאה איך לא חשבה על זה קודם. במשך כל אותו היום עשתה חישובים קדחתניים בראשה כיצד היא משיגה הרבה כסף ומהר. כי מרגע שלשני ניכנס רעיון לראש הייתה ממהרת ליישם אותו לפני שידעך. כמו הקורס לפנג-שואי שלקחה או מאות חבילות הקורנפלקס שקנתה ומילאו את כל הארונות בביתה כי היתה בטוחה שהיא זו שתיזכה בחופשה בקריביים. דוכן הפיס שעל פניו חלפה כבר מאות פעמים בעבר נראה מואר יותר באותו היום ושני ללא היסוס שלחה לוטו בכל חסכונותיה. ששת אלפים שבע מאות וחמישים שח. בעשרים ושלושה השקלים האחרונים שנותרו לה בחשבון פינקה את עצמה במנה פלפל ושתיה אצל מלך הפלפל. באותו היום הלכה לישון מסופקת ונועזת כפי שמעולם לא הרגישה לפני כן. החיוך הכמוס שכמו נאלץ לנסר בשרירי פניה המאובנים היווה הוכחה ניצחת כי אכן היא מתחילה לפסוע בדרך חדשה. בראשה התנגנה ללא הרף המנגינה ושפתיה הרדומות מלמלו את עצמה לתוך שינה חסרת חלומות.

Tomorrow tomorrow

I love you tomorrow

It's only a day away

* * *

מאור אסולין היה רוצח שכיר. אומנם עדיין לא יצא לו להרוג אף אחד אבל הוא כבר החל עובד על זה. פעם כמעט קיבל חוזה לחסל בעל של אישה אחת. אבל המטומטמת לא סמכה עליו ופנתה למישהו אחר שהתברר כקצין משטרה מוסווה. כעת האהבלה יושבת בכלא ומאור פיספס הזדמנות פז לביסוס הקרירה שלו. בנתיים, עד להתגשמות חלומותיו, הוא עבד כשליח בחברת האו מיאו – אוכל לחיות המחמד עד לפתח הבית. בעודו סוחב על גבו שקים של בונזו דמיין איך העבודה מכשירה אותו לקראת יעודו. שהיה לא אחר מאשר רוצח שכיר כמו סילבסטר סטלונה. מאור עוד לא החליט איזה סוג של רוצח שכיר הוא מעוניין להיות. דמות הרוצח ב'מתנקשים' יותר קסמה לו. בדמיונו ראה איך הוא טומן את הפח לאנטוניו בנדרס, מחדד את סבלנותו וכוחו במאות שליחויות בשיא החום. מצד שני תמיד רצה לזכות בסוף בשרון סטון כמו בסרט 'המומחה'. למרות שלפוצץ דברים פחות קסם לו תודו שהיא עולה עשרות מונים על ג'וליאנה מור שלדעתו היתה החוליה החלשה בסרט מתנקשים. מאור כלכל את מעשיו בתבונה. הוא החל להפיץ את השמועה אודות עיסוקו החדש בחוגים יודעי דבר. כלומר בקוסקוסיה של אלברט ובפלפל של ציון. מדי פעם היה נעלם לכמה ימים וחוזר כולו אפוף סוד. כששאלו אותו היכן היה? היה רק קורץ ברוב משמעות. כשלחצו עליו היה מחייך ואומר בקול הכי סטלוני שלו. (כולמר באופן איטי להחריד ובטון די פלגמטי) "אם אני אספר לך אני אצטרך להרוג אותך." כמו בכל יום שלישי היה קופץ לאלברט בין המשלוחים לבדוק אם יש איזו התפתחות. בפתק שתלה ליד הדלת, בין עובדת ניקיון ברוסית למורה למתמטיקה ואנגלית במחירים נוחים, היה כתוב "עבודות מיוחדות – במחירים דיסקרטיים." מאור היה גאה בניסוח ששקד עליו חודשים רבים. המסר שהיה ברור רק למביני עניין וסתום לכל השאר. הכי אהב את צרוף המילים מחירים דיסקרטיים. לדעתו זה אמר הכל. שלשום ראה כי שנים מהזנבות במודעה שבהם היה מצויין מספר הנייד שלו נתלשו. אחד נתלש בכוח רב יחד עם חלק מהמודעה עצמה וכעת היה כתוב בה "בודות מיוחדות" כי מי שלקח את הטלפון לקח עמו גם את העין של עבודות. הפתק השני נגזר בתשומת לב רבה, כמעט בחתך ישר. לאחר ניתוח מעמיק של המודעה החתוכה הגיע מאור למסקנה כי שני אנשים בלתי תלויים התענינו בו ובמקצועו. האחד כנראה איזה ברון פשע שתמיד צריך אנשים מוכשרים ומביני עניין והשני או השניה קרוב לוודאי היתה אישה. הוא אפילו ניסה לרחרח את המודעה על מנת לגלות שרידי בושם שיאפשרו לו לזהות את השרון סטון שלו גם באולם מלא באנשים. החיים התחילו לחייך אל מאור אסולין והוא התחיל לחייך בחזרה בכל הזדמנות. עובדה זו עוררה לא מעט תגובות של רתיעה וסלידה כי מאור פחד פחד מוות מרופאי שיניים ולכן את כל מה שקשור בשיניו הוא הדחיק. כלומר היה אדיש למראה שיניו המרקיבות ולריח הפה שבישר על בואו.

* * *

שני לא היתה מעונינת וגם לא היתה מסוגלת להסתיר את שעומד לקרות. תוך יומיים ידעו כל עובדי המסעדה וסועדיה כי ביום רביעי היא מסיימת את עבודתה. עם מיקל שוטף הכלים תיכננה את הטיול שתעשה באוסטרליה, את שמעון אבן-חן השותף הבכיר שאלה בכמה הוא מוכן למכור. כשקיבלה טיפ בעבור טירחתה החזירה אותו לעובד ההי-טק הממושקף. שלא הצליח להבין למה הוא צריך את זה יותר ממנה. באותה תקופה מאושרת בחייה הצלחות הפכו לקלות יותר ושעות העבודה הארוכות התקצרו פלאים. באותו הערב  היתה זו הפעם האחרונה שצפתה בג'וליה ובריצ'ארד נסיך חלומותיה . הקסם על המסך התפוגג לפתע והיא לא הצליחה להבין למה צפתה בו מאות פעמים. לדעתה היו צריכים לעשות סרט שמתחיל מהסוף של הסרט הזה. סרט על החיים הנפלאים שלהם לאחר 'אישה יפה'. שני כבר היתה כולה באחר כך. מבלי להיות מודעת אימצה לעצמה את התפיסה הבודהיסטית והיתה מבין יחידי הסגולה שהצליחו לעבור לשלב הבא עוד בחייהם.
            למחרת זה כבר הפך לשיחת היום. גם סועדים חדשים שנקלעו למסעדה באקראי שותפו מיד בחלום. שאלות כמו איזה סכום ומתי ההגרלה נזרקו ללא הרף לחלל האויר ושני שענתה להן ברצינות תהומית ולא הבינה את פשר החיוכים שנזרעו על פניהם. בהתיעצות סודית שנערכה מאחורי גבה ניסו שאר העובדים לטכס עיצה. בעוד שני נישלחת למשימה מיוחדת – לספק ארוחה לישיבה דחופה בבניין סמוך – כינס שמעון את כל העובדים. על הפרק מה עושים ביום חמישי כששני תגלה שהיא לא זכתה. אולי היא כן תיזכה הקשה מייקל באחד מהרגעים הבודדים של בהירות מחשבה. "אם היא תיזכה אז סבבה לה" אמרה מורן המלצרית השניה שכבר חשבה על הלקוחות הקבועים של שני ועל הטיפים הגדולים שהם משאירים. מורן היתה מסוג האנשים שתמיד משוכנעים שהטיפ של השכן גדול יותר. יאמר לזכותה שהיא חיבבה את שני שקלטה אותה לעבודה ולימדה אותה את כל הטריקים. "מה קורה אצלכם- שביתה." שאל מירו מהירקות כשנכנס עם אספקה. מייקל סיפר לו על הטופס הזוכה של שני. "נו אז מה הבעיה?" שאל מירו. "תקנו אותו ממנה."

"היא לא תסכים למכור." קבע שמעון.

"תסכים באבואה תסכים. תסמכו על מירו. מתי ההגרלה?"

"מחר בערב."

"יהיה בסדר!"

כשהגיעה שני למחרת ליום עבודתה האחרון חיכה לה בכניסה בחור צעיר ולא מגולח. הוא סקר בעניין את שימלת המיני השחורה ואת רגליה היפות של שני. "

"לא ידעתי שהמלצריות כאן מתלבשות כל כך יפה."

"זה היום האחרון שלי פה." הסבירה. "זה מעין מסיבת סיום."

"בואי רגע יש לי דיבור איתך."

"אני ממהרת שימעון כועס כשאני מאחרת."

"מה איכפת לך זה היום האחרון שלך. מהוא יעשה, יפטר אותך?" ופרץ בצחוק סוסי מדבק למדי.

"מה אתה רוצה ממני?"
            "תראי, שמענו על הטופס שלך."

"מי זה שמענו?"

"לא משנה כרגע. אנשים כבדים אם את מבינה למה אני מתכוון." כל ששני ראתה לנגד עיניה היה את אלה מיורדים בגדול ולא הבינה מה זה קשור. "בקיצור הטופס שלך שווה להם הרבה כסף."

"אבל זה הכסף שלי."

"עוד לא זכית."

"אני בטוח זוכה." התריסה שני ורצתה לעזוב.

"חכי רגע באמא שלך. יש לי הצעה שאת לא יכולה לסרב לה."

שני לא ענתה כי היא לא הבינה איך יכולה להיות הצעה שאי אפשר לסרב לה. הרי תמיד אפשר להגיד לא תודה או לא רוצה. אבל היא הסתקרנה ולכן נשארה להקשיב.
            "את יודעת שיש מעקב כזה אחרי מי שזוכה."

"של מס הכנסה?"

"לא של הפשע המאורגן לא מאורגן כמו מס הכנסה אבל מאורגן." שוב צחק בצחוקו הסוסי.

"מה לפשע המאורגן ולי?"

"הטופס שלך. את תמימה. את לא יודעת מה הולך. יתחילו להופיע אצלך כל מני קרובים ומסכנים וכאלה שבחיים לא שמעת עליהם. כל מני אנשים יתנגשו לך במכונית ויבקשו פיצויים. העוזרת שלך תתחיל לגנוב ממך. את לא יודעת איזה סיפורים רצים אצל אלה שזכו."

שני לא כל כך הבינה מה כל זה נוגע לה כי אין לה בכלל רכב ובטח שלא עוזרת.

"תראי גברת זו עיסקה באמת טובה בהתחשב בסיכוי הקלוש שלך לזכות."

"איזו עיסקה?" אז הוציא הבחור מאחורי גבו מזוודה שחורה ופתח אותה. בפנים מסודרים כמו חיילים במסדר עמדו חבילות חבילות של דולרים.

"אומנם הדולר לא משהו היום אבל מליון דולר גם כן לא הולך ברגל."

"כה.. כה.. כמה זה בשקה קלים?"

"קצת יותר משלוש מליון שקל."

"אבל הפרס הראשון זה עשרים מליון שקל."

"כמו שאמרתי את עוד לא בטוח זוכה. חוץ מזה מס הכנסה לוקח איזה שלושים אחוז ויכול להיות שלא תהי הזוכה היחידה. חשבת על זה?"

שני לא חשבה על זה בכלל ונדה בראשה.

"וכמו שאמרתי ברגע שאת זוכה כל המדינה הופכת לקרובת משפחה. ככה את לוקחת את הכסף ואף אחד לא ידע."

הקטע הזה של השותפים האפשריים ומס הכנסה בלבל אותה. בסרט אישה יפה לא היו כאלה התלבטויות. חוץ מזה שלוש מליון שקל זה יותר ממספיק. היא אף פעם לא חשבה על גודל הסכום. העקר בשבילה היה לזכות ולעשות סוף סוף את השינוי המיוחל בחייה.

"טוב, בסדר."

"ילדה טובה. אני צריך לבדוק את הטופס לפני שאני נותן לך הכסף."

"הוא כאן איתי."

"לא, לא כאן. את העסקה נעשה במשרד." הוא הכניס אותה לגולף לבנה ונסע לכיוון השכונות הדרומיות. לאחר נסיעה של כעשר דקות החל לנווט בתוך סבך סימטאות שוממות. כמו משום מקום הופיעה לפניהם מרצדס שחורה שחסמה את דרכם. מתוכה זינקו שני בחורים מבורדסים עם אקדחים שלופים. אחד מהם שלף בצעקות מתוך הגולף את הבחור שליד ההגה והטיח אותו על הקרקע כשאקדח מכוון לראשו. השני הוציא את המזוודה מאחור וניגש אליה והתחיל לצעוק עליה גם כן. שני לא הבינה מה הוא רוצה והיתה עסוקה יותר להסתיר את השלולית החמה שהחלה להקוות על המושב ולזלוף במורד רגלה.

"תביאי כבר את'טופס המזויין הזה או שאני מפוצץ לך ת'ראש."

אחרי שגם הוא משך אותה אל מחוץ למכונית כל מה שהיא הצליחה להבין זה טופס ואת קנה האקדח שנדחף לצידה בגסות מכאיבה. היא פישפשה בתיקה. בחיפוש קדחתני אחרי הטופס שבחר בדיוק עכשיו להתחבא מאחורי קופסת סוכריות מנטה ומגן תחתון רזרבי.

"הטופס אצלך?" שאל זה שריתק את הבחור לריצפה . עוד לפני שהוא הספיק לענות התנגשה בגולף מאחורה סובארו 87 בצבע צהוב קש דהוי. מתוכה פרץ החוצה בחור רביעי שהתחיל לירות באויר.

"מה אתה יורה?" שאלו השלושה בתדהמה.

"תביאו את הטופס." ריסס אותם הסוברואיד ברוקו. והבחור הקרוב אליו כמעט נחנק מהריח שנדף מפיו.

"מי אתה? מה אתה עושה כאן?"

"את הטופס או שאני מבזבז את כולכם איים הסובארואיד. השניים העומדים הביטו מופתעים זה בזה ובזה ששכב על הארץ. הבחור עם הטופס התקרב בזהירות אל הסובארואיד ועשה כמו שהוא נותן לו אותו. בשניה שנשלחה ידו לאחוז בטופס הועף האקדח מידו בבעיטה ואגרוף מתוזמן הוציא את כל האוויר מריאותיו. השלושה מיהרו להתרומם ותוך שניות לא נותר זכר מהגולף, מהמרצדס, ממזוודת הכסף, טופס הלוטו ושלושת הגברים הצעירים. שני עמדה מטפטפת בפיסוק קל ורועדת כולה. מביטה לא מאמינה ברחוב הריק ובסובארואיד ששכב מקופל מנסה ללמוד איך לנשום מחדש. היא עזרה לו לקום כי לא יכלה לראות  אנשים סובלים לידה. כשחזרה אליו הנשימה התחיל לקלל במשך עשר דקות רצוף. כל מה שהיא הצליחה להבין שזאת המשימה הראשונה שלו ושהוא חייב להצליח.

בהבלחה של הבנה אמרה לו: "אם תעזור לי אתן לך חצי מהפרס." וכך נולדה השותפות המוזרה ביותר בתולדות הפשע במדינת ישראל.

* * *

אחרי כשעתיים של שיטוט בסימטאות התחיל הסוברואיד לקטר. מחירי הדלק ומצבו הדרמטי של מחוג הדלק היו בסתירה תמידית אצלו. הסיבה העקרית שהוא החזיק שעתיים היתה לווא דוקא ההבטחה לחצי מהפרס. לפני שהיא ניכנסה לרכב היא פשוט שילשלה את תחתוניה והשליכה אותם לפח הקרוב. ככל שזיכרונו הדועך אפשר לו מעולם הוא לא הסיע בחורה יפה נטולת תחתונים בתוך מכוניתו. כשהביט בה מופתע הסבירה שהיא לא רוצה להרטיב לו את המושב. מאור לא כל כך הבין אבל היה מאוד מרוצה מהתוצאה. שני היתה בחורה נאה בהחלט. אומנם לא שרון סטון אבל לדעתו הרבה יותר יפה מ ג'וליאנה מור. תמיד חשב שההתלבטות שלו תיהיה בין בלונדינית לג'ינגית אבל פתאום הבין ששיער שחור זו אלטרנטיבה בכלל לא רעה. החלונות ברכב היו פעורים לרווחה גם מכיוון שלא היה מזגן אבל בעיקר על מנת להפיג את הריח הרע. שני הוציאה את ראשה החוצה וניסתה לנשום את גזי הפליטה וזיהום האוויר המרעננים שבחוץ. אבל אז מאור התחיל לקטר והיא נאלצה להחזיר את הראש פנימה.

"מה אמרת?"

"שאנחנו סתם מסתובבים סביב עצמנו ועוד מעט נגמר לי הדלק."

"תעצור כאן. כאן! בבקשה. יש עליך כסף?"

"מאייה למה?"

"אתה מוכן לעשות לי טובה?"

"מה?"

"תכנס כאן לסופר פארם ותבקש מהם את זה." והיא רשמה לו משהו על פתק.

בזמן שמאור הלך הבינה שני שהיא צריכה תוכנית. היא אומנם ניבהלה מאוד מכל מה שקרה אבל היה לה זמן לחשוב על זה. היא החליטה שזהו מהות השינוי שהיא צריכה לעבור ומכיוון שכך הפסיקה לפחד. מאור חזר עם בקבוק פלסטיק ובו נוזל בצבע ירוק.

"את יודעת כמה הם רוצים על החרא הזה?"

"לא חשוב. תפתח אותו בבקשה. דרך אגב נעים מאוד אני שני, שני פרלמוטר."

"מאור." ענה מאור וניסה להבין איך להתגבר על הפתיחה נגד ילדים. שני עזרה לו ומילאה את פקק הבקבוק בנוזל הירוק והושיטה לו.

"מה לעשות עם זה?"

"תגרגר."

"מה?"

"תגרגר."

מאור לא כל כך הבין אבל ציית. הנוזל כל כך שרף לו בתוך הפה שהוא בלע אותו.

"זה שורף הבן זונה הזה."

שני מלאה עוד פקק והושיטה לו. "צריך לירוק את זה , לא לבלוע." אחרי שציית ופניו קיבלו את הצבע של הנוזל בבקבוק התרצתה והורתה לו לנסוע לשוק הכרמל.

מה פתאום שוק הכרמל חשב מאור אבל התניע ונסע ללא ויכוח נוסף. הוא היה בטוח שהיא יודעת מה שהיא עושה. שני אכן היתה בטוחה שהיא יודעת. הבחור הצעיר אמר שמעורבים כאן אנשים כבדים. אנשים כבדים אוכלים הרבה הלכן הם כבדים. היא הכירה כמה וכמה לקוחות שהצליחו להדהים אותה בכמויות שהם אוכלים. אם הם אוכלים הרבה הם צריכים לקנות הרבה אוכל. המחירים היום בסופר הם שחיטה. לכן השוק הוא המקום הטוב ביותר למצוא אותם. ההגיון היה כל כך פשוט שהיא התפלאה איך לא חשבה על זה קודם. כשהגיעו לשוק מאור השאיר את הסובארו עם שני גלגלים על המידרכה ומיהר אחרי שני. כולו מכווץ ודרוך, גבו מכופף וגבעול צווארו נע מצד לצד כמו צב הבוחן את סביבתו. יד אחת היתה על קת האקדח והשניה דרוכה להסיט את שני מקו האש של סכנה פתאומית. מאור הפך לשומר הראש האולטימטיבי. בעיני רוחו ראה את עצמו כקווין קוסטנר.

השוק הקסים את שני. בילדותה היתה נוהגת לבוא לכאן עם אביה. שלל הריחות, הצבעים והקולות כמו היו כולם מופנים אליה. הרגשת החופש שחשה היתה משכרת. זה בהחלט השינוי המיוחל סיכמה לעצמה. אחרי שעברו פעם אחת ברחוב הראשי של השוק החלה לנדוד בסמטאות הצדדיות. במורד רחוב הקצבים התבוננה בנתחי הבשר התלויים על אנקולי ברזל ניזהרת לא לבוסס בבוץ האדמדם שניגר לאורך הרחוב. בקצה הסימטה בין בית חד קומתי שטויח מחדש בטיח לבן לבין פתח של חנות תבלינים חנתה מרצדס שחורה. שני טפחה למאור על הכתף והוא קפץ בבהלה. היא הצביעה על המרצדס וסימנה לו להיות בשקט. באותו רגע לא נראו אנשים למעט המוכר בחנות התבלנים שישב על טבורט רעוע וקרא עיתון. היו רק שתי אפשרויות. אחת חדר מדרגות חשוך מימין או דלת עץ צבועה באופן חובבני בכחול דהוי. שני פשוט ידעה שהם מאחורי הדלת הכחולה. היא ניגשה אליה ללא היסוס וניסתה לפתוח אותה. הדלת היתה נעולה ושוב ללא היסוס ולחרדתו של מאור הקישה עליה בעוצמה.

הדלת נפתחה על ידי בחור צעיר ולא מגולח. כשראה אותה עשה צעד אחד לאחור. שני הדפה אותו בקלות הצידה ונכנסה פנימה. מאור המבוהל מיהר אחריה. הבחור הצעיר סגר את הדלת בשתיקה והלך אחריהם. הם עברו בחצר קטנה ששני תרנגולות צבעוניות נסו מפניהם. ממול היה פתח חשוך ששני מיהרה להכנס דרכו. לקח לה כמה שניות להתרגל לחשיכה שבפנים. היתה זו דירת חדר קטנה ועלובה. בקצה הימני עמדה ספה בלה מזוקן שכנראה נפתחה למיטה. בכוך קטן ששימש כמטבח התבשל תבשיל בסיר גדול מעל פתיליה. לפי הריח זיהתה כי זה מרק רגל תימני. ריחות חילבה עזים עמדו באוויר החדר. אישה קטנה ומצומקת עמדה וטרחה מעל הכיור.ליד החלון הצר והארוך עמדו עוד שני בחורים צעירים ולידם על כיסא גלגלים ישב בכיסא גלגלים בן הזוג התואם של האישה כשהוא לועס במרץ גת.

"איפה הטופס שלי?" נבחה שני מבלי לחכות שניה.

"מי זאת?" שאל הזקן בפה מלא ובמבטא תימני מודגש.

"זאת שני פרלמוטר." הסביר אחד מהבחורים.

"אההה. האמא של פנינה." ענה הזקן ושתק.

"הטופס?"

"היא לא יודעת?" שאל שוב הזקן ואף אחד לא ענה.

"איפה השמן?" ניסתה שני כיוון אחר. חייב להיות מישהו שמן בסיפור הזה.

"לא אמרתם לי שהשמן מעורב בזה." התלונן הזקן.

"לא ידענו. חשבנו סיפור קצר. רק עשינו טובה."

"מאור בוא לכאן! תן לי את האקדח שלך."

"אבל... " הוא ניסה למחות ומסר לה את האקדח.

שני הצמידה את האקדח לרכתו של הזקן. "את הטופס שלי בבקשה."

נשמע קול פיצוח וריסוק מבחוץ, קרקור מבוהל של תרנגולות, ואל החדר הדחוס התפרצו שני גברים. אחד מהם היה דומה מאוד למוכר התבלינים. בידיהם אקדחים שלופים שכיסו את הנוכחים בחדר במקצועיות.

"אנחנו מפריעים?" שאל בסרקזם מוכר התבלינים.

"אל תתערבו." הורתה להם שני. דבר שגרם להם לפרוץ בצחוק.

שני הסתובבה אל מוכר התבלינים וירתה בחזהו שלוש יריות. הפיצוץ העז בחדר הקטן החריש את אוזניהם. ריח חריף של אבקת שריפה היטמר בחדר. מוכר התבלינים עמד נדהם. הוא לא ציפה לזה. ניסיונו הורה לו כי שלושת הגברים הצעירים מהווים את הסכנה המידית. את שני סיווג, למרות האקדח בידה, כלא מסוכנת יחד עם זוג הזקנים והרככיכה  החיוורת שניסה להסתתר מאחורי הדלת. המהלך של שני בוצע בנחישות שהוא לא ציפה לה. הוא כלל לא ציפה להשאר בחיים לאחר שנורה שלוש פעמים בחזהו מטווח  אפס. כעבור כמה שניות שלח יד מהססת לבדוק את פצעיו ולא מצא כאלה.

שני הרימה את האקדח באויר והפנתה מבט שואל אל מאור המבוהת.

"ניסיתי להגיד לך."

"מה, שזה רק אקדח פיקות?"

"מאיפה שיהיה לי אקדח אמיתי? את יודעת כמה זה עולה?"

"איזה מין רוצח שכיר אתה ? עם אקדח פיקות?"

מוכר התבלינים והגבר השני הביטו אחד בשני והתחילו לצחוק. צחוקם הדביק את הבחורים. בהתחלה ניסו לעצור את הצחוק. מביטים אחד בשני. אחד מהם חייך, השני ענה לו בחיוך והשלישי פלט כחכוך ארוך של אוויר שניסה לכלוא בתוכו ללא הצלחה. גם הזקן התחיל לצחוק. אפילו הצחוק שלו נשמע בתימנית. מוכר התבלינים מחה את הדמעות מעיניו.

"אקדח פיקות." אמר וגרר את כולם לגל גואה נוסף של צחוק חסר שליטה. "טו. טוב. מס. מספי. מספיק לצחוק." ניסה לומר מחוסר אוויר. "את הטופס ואת המזוודה. באקדח שלי אין פיקות." למרות האיום הברור שבקולו ברגע שאמר את המילה פיקות גאה כל החדר בצחוק מטורף חסר שליטה. אפילו מאור, שהצחוק היה על חשבונו, התחיל לגחך כמו ג'מוס בהשתנקויות ארוכות כאילו הוא נחנק.

הזקן בין צחוק לנשימת אויר הצליח לומר "זה העסק של השמן."

מוכר התבלינים הפסיק לצחוק בבת אחת. ניגש אל הזקן וחבט בו בעוצמה עם האקדח. שני הבחורים שליד החלון אינסטינקטיבית רצו לזנק עליו אבל האקדח שבידו של הגבר השני הוציא להם את הרוח מהמפרשים.

"זה העסק שלי. אני מצפצף על השמן. אל תגרמו לי לבקש שוב. אצלי באקדח אין..." ואז הוא עצר בעצמו. מבין שהמילה תעורר גל צחוק לא רצוי נוסף. הזקן אחז בלחיו המדממת והורה בעיניו לבחור הלא מגולח. זה שלף מתחת למיטה את המזוודה והגיש אותה למוכר התבלינים. הוא פתח אותה ביד אחת בעוד ידו האוחזת באקדח ממשיכה לאיים עליהם בחן את הכסף שבפנים. אחר כך הוציא לרגע את טופס הלוטו והתבונן בו.

"זה שלי." אמרה שני בשקט מאיים.

מוכר התבלינים ניגש אליה בצעד מהיר וחבט בפניה בעוצמה כזו שהיא הוטחה לחיקו של הזקן.

"בפעם האחרונה שמישהו חלק עלי הוא מצא את עצמו נושם חול בין ראשון לאשדוד. תגידי תודה שאת בחיים." והתכוון להסתובב ולצאת מהחדר.

מאור לא ידע מה לעשות. הנה ההזדמנות שלו להגן על שני והוא כמו נמושה נצמד לדלת מתחפש למזוזה. מרוב תיסכול צעק "פיקות!" ושוב התפרצו כולם בצחוק. באותו הרגע הסתובבה בפעם הראשונה הזקנה מעם הכיור והתחילה לרסס את החדר בעוזון שאחזה בידה. שלושת הבחורים הצעירים השתטחו על הריצפה והזקן בכיסא ניסה לגמד את גופו ככל האפשר. הם כנראה ידעו למה. ההדף היה חזק מדי לזקנה והיא התחילה להסתובב סביב עצמה יורה לכל עבר. לפתע נשמעה צעקה והגבר האוחז באקדח שמט אותו כשידו מדממת. מוכר התבלינים הסתובב ונמלט מהחדר. שני מיהרה אחריו. גוררת את מאור ההמום בחולצתו. מאור התנגד לשניה וזה עצר את שני בזמן. כי מוכר התבלינים שיגר יריה למקום שהיא היתה אמורה להיות בו.

המרדף אחר מוכר התבלינים נכנס אל השוק. שם כבר מוכר התבלינים לא העז להשתמש באקדח מפחד מפני  המישטרה שהסתובבה שם. הוא חתך לתוך סימטה של פירות וירקות נתקל והפיל הר של אבטיחים. מאור שהיה יותר מהיר משני מעד על האבטיחים המתגלגלים ופוצץ כמה מהם. כששני הגיעה הוא בדיוק התרומם נוטף מיץ אדמדם.

"מאור אתה בסדר?" נבהלה שני.

הוא טעם בעצמו את המיץ האדום הניגר מחולצתו ושאל "למה אני לא מצליח למצוא כזה אבטיח מתוק?"

"מהר אנחנו מאבדים אותו. מאור הרים אבטיח מהריצפה וידה אותו במוכר התבלינים המתרחק. האבטיח פיספס אותו והתרסק בפיצוץ מתבקע. בנתיים מוכר התבלינים נכנס למכונית שחיכתה לו והתחיל לתמרן את עצמו מחוץ לשוק. מאור ושני מיהרו למקום שבו השאירו את הסובארו והספיקו לראות את מכוניתם נגררת על ידי העירייה. מרחוב צדדי הגיח בחור צעיר על קטנוע כשעליו סלים עמוסים. הוא עצר את הקטנוע וניגש לדוכן הירקות והחל ממלא שקית עגבניות. שני מיהרה לעלות על הקטנוע, התחילה לנסוע ועצרה בחריקה ליד מאור. הבחור ששמע את רעש הקטנוע הנוסע התחיל לצעוק ולרוץ אחריהם. מאור השליך אליו את אחד מהסלים. ברב קוק הם איתרו את הרכב ממתין ברמזור. שני תימרנה בין המכוניות עד שהגיעה ליד חלון הנהג.

"תחזיר לי את הטופס ." צעקה. מוכר התבלינים גלל את החלון והתחיל לכוון אליהם את האקדח. מאור לשם שינוי התעשת ראשון והחל משליך לתוך המכונית ענבים ונקטרינות. בנתיים התחלף הרמזור ושני כלי הרכב החלו נוסעים זה אחר זה. בכל רמזור שנעצרו היה מאור מוכן כבר עם הפירות למקרה שהחלון יפתח שוב.  אחר כך התחיל לפוצץ פירות על השימשה הקידמית כך שהנהג נאלץ להפעיל וישרים. הם המשיכו כך לאורך כל בן יהודה אבל כשהגיעו לרוקח המכונית החלה מתרחקת והקטנוע לא הצליח להשיגה. מדי פעם שני הצליחה לצמצם את המרחק אבל לא להשיג אותו.

"אם הוא עולה על אילון אין לנו סיכוי." צעק לה מאור מאחורה. מי הפה עשו פלאים חשבה שני. לפני היציאה לאילון השתרך תור ארוך של מכוניות. הקטנוע הצליח להדביק את המכונית. שני ירדה מהקטנוע, פתחה את הדלת והתישבה מאחור.

"את הטופס שלי בבקשה." אמרה למוכר ההמום. לפני שהמכונית הספיקה לצבור תאוצה, זינק פנימה גם מאור.

"תן לה כבר את הטופס." החרה אחריה וטרק את הדלת. "אתה לא מבין שלא תוכל להפטר ממנה."

המוכר שלף את האקדח ואיים על שניהם. שני התרווחה לאחור ועצמה את עיניה. מתעלמת מהכל. משוכנעת שהכל זה רק עוד שלב לקראת השינוי בחייה. שכל מה שקרה היה צריך לקרות וכל מה שיקרה יהיה רק לטובה. מאור הביט בה ובאקדח חליפות. לבסוף החליט שהמראה שלה עדיף על פני לועו של האקדח. משום מה המחשבה שרק הוא יודע שהיא בלי תחתונים ניחמה אותו. עצם העובדה שהוא יודע משהו שהמוכר לא יודע הקנתה לו ביטחון מסויים. הם נסעו דרך מחלף רעננה לכיוון הוד השרון. באזור התעשיה, ליד קוקה קולה, פנו לתוך מושב קטן. הרכב נעצר ליד בית מוזנח למראה שהגדר החיה שצמחה פרא הסתירה אותו כמעט כליל. באיום האקדח יצאו שניהם והוכנסו אל תוך הבית. כלב ממוצא מעורב קיבל אותם בכישכושי זנב והחל לרחרח מתחת לשמלתה של שני. מאור ניסה להבריח אותו משם בתנועות חסכוניות שקיווה שהמוכר לא יראה ובמבט שלדעת מאור היה מפחיד. הוא היה מתאמן על המבט הזה מול הראי ועכשיו היתה לו ההזדמנות הראשונה ליישם את זה.

"אתה מנסה להוציא לעצמך עין?" שאלה שני. קולה רגוע וכולה אומרת שלווה. כאילו לא עכשיו בדיוק זה שיא הלחץ בעבודה ושמעון בטח זקוק לה בדחיפות. מאור פלבל בעיניו לכיוון הכלב. שני הושיטה את ידה מתחת לאפו ונתנה לו להריח אותה. אחר כך ליטפה קלות את ראשו והכלב הגיב בכשכוש נילהב של זנבו.

"שבו כאן." הורה להם המוכר על ספה חבוטה. הוא התישב מולם על כורסה נאנקת לא מסיר מהם את האקדח. "טוב עכשיו מה הסיפור שלכם."

"הטופס שלי אצלך."

"אני רואה שאת מסוג הנשים שאוהבות שמרביצים להן. אחרת לא היית מעיזה לפתוח שוב את הפה."

"שלא תעיז לגעת בה עוד פעם." נדרך מאור לצידה. נהנה מחום ירכה הצמוד לשלו.

"ואם כן מה תעשה. תירה עלי בפיקות." הוא חייך חיוך רחב שלא נענה הפעם.

"את הטופס שלי." חזרה שני בעקשנות על המשפט. משוכנעת שהיא רק צריכה לרצות מספיק והיא תקבל אותו. כמו שכאשר היא רצתה מספיק היא מילאה את הטופס הזוכה.

המוכר נעמד על רגליו. ניכר על פניו שהגיע להחלטה. הוא הביט פעם אחת הצידה לכיוון המזוודה ואחר כך נמנע מלהביט בעיניהם. השפיל מבטו לידו האוחזת באקדח ואז שריריו החלו להדרך כאילו הם לא מרוצים מהפקודה שקיבלו מהמוח. בזמן שהיד האוחזת באקדח החלה להתיישר שני נעמדה על רגליה. בזמן שהאצבע החלה להלבין מסביב להדק היא הפשילה את שימלתה כלפי מעלה. עיני שני הגברים ננעצו בעירומה. המומים מהמהלך הלו צפוי וממראה עיניהם. שני ניצלה את הסחת הדעת ובעטה בכל כוחה במיפשעתו של המוכר. הוא התקפל כמו אולר שווצרי אבל לא הרפה מהאקדח. בעודו מנסה נואשות להתגבר על גל הכאב ששטף את גופו ירה יריה אחת לכיוונם שבמזל לא פגעה בהם. שני משכה את מאור ההמום אל מאחורי הספה. המוכר נאנק מכאבים ושלח מדי פעם יריה אקראית לכיוונם. הם הבינו שברגע שהוא יתגבר על הכאב הוא גם יפגע. באותו הרגע נפרצה הדלת בבעיטה ושלושה גברים נכנסו פנימה. שניים מהם כל כך מגודלים ושמנים עד שהשלישי נראה כמו הילד שלהם. צנום, רזה, כמעט שדוף ששיערו החום אצור בקוקו מיושן מאחורי ראשו. המוכר שלח גם יריה נואשת לכיוונם. אף אחד מהשלושה אפילו לא מצמץ.
            "זה מספיק גואטה." אמר הצנום בקול עמוק מכדי לצאת מבן אדם כל כך רזה.

"היא בעטה לי בביצים." נאנק גואטה בקול צווחני משהו. הרזה לא ענה ואחד מהמגודלים ניגש ולקח מגואטה את האקדח. שני התרוממה מאחורי הספה רגועה ובוטחת.

"מי מכם זה השמן ?" שאלה את שני המגודלים.

"זה אני." ענה לה הרזה. "זו מין בדיחה כזו." ענה למבטה.

"הטופס שלי אצלו."

"אז למה שלא תקחי אותו."

היא ניגשה למזוודה פתחה אותה ושלפה מתוכה את הטופס. הביטה לרגע בערמות השטרות ולקחה שניים מהן.

"ואיזה טופס זה בדיוק?" שאל השמן מתיחס לחבילות הדולרים.

"זה בכדי לשלם על הנזקים לבעל הקטנוע ולבעל דוכן האבטיחים."

השמן שקל רגע את תשובתה ולא אמר כלום. מאור גם ניגש למיזוודה ושלח אליה את ידו. הוא משך אותה לאחור והשמיע אנקת בהלה כשאחד מהמגודלים הצליף בה בעוצמה כזו שהוא חש בה גם כמה ימים לאחר מכן.

"מה אתה חושב שאתה עושה בדיוק?" שאל השמן.

"מה אם התשלום שלי? גררו לי את האוטו." המגודל השני נופף לו באקדח ומאור מיהר אל הדלת. שני הסתכלה עליו, על השמן ועל המזוודה. "יש לך אולי כרטיס ביקור עליך?"

"בשביל מה את צריכה כרטיס ביקור שלי?"

"בכדי שאוכל להחזיר לך את העודף."

"איזה עודף?" התפלא השמן.

"העודף מזה." היא ניגשה למיזוודה ושלפה עוד חבילה. השמן חייך חיוך מסוכן ושלף מכיסו כרטיס ביקור מעוצב. שני בחנה אותו ברוב עניין. היה כתוב במרכזו בתבליט מזהב "השמן" ומתחת לזה מספר טלפון נייד.
            "להתראות." אמרה שני ויצאה

"אור וואר מון שרי." ענה לה השמן בעוד המגודלים אוספים את גואטה הכואב מהרצפה.

* * * *

"טוב, אבל אחר כך רואים את אישה יפה." התחנחן מאור. שני רכנה מעליו ונישקה אותו נשיקה ארוכה. מתברר שאחרי מספר פגישות כואבות עם השיננית נעלם הריח והתגלה נסיך.

"אחרי החדשות." הסכימה.

"את רוצה קורנפלקס?" שאל והוציא קופסה חדשה מהמזנון.

הם שניהם השתתקו כשבמהדורת החדשות שודרה כתבה אודות הטופס הזוכה שכבר חצי שנה איש לא בא לתבוע אותו. "אם את או אתה הם הזוכים." אמר הכתב. "אז עשרים מליון ש"ח מחכים לכם כאן במשרדי מפעל הפיס."

שני ומאור הביטו זה בזה וחייכו. אחר כך הביטו על מסגרת הזכוכית שתלתה על קיר הסלון. מאחוריה היה ניתן להבחין בטופס דהוי של לוטו.

"פיקות." אמרה שני ושניהם התחילו לצחוק. שני המשיכה לדגדג את מאור שהתפתל כמו תולעת בין אצבעוץיה.

"די מספיק. זה לא פייר. אני רגיש."

"אתה בטוח שאתה רוצה לראות אישה יפה?"

"מה האלטרנטיבות?"

"אני מחר עובדת בוקר אז אני הולכת למיטה."

"שלחת לשמן את הצ'ק."

"בודאי."

"אז כמה יש לנו עכשיו בחשבון?"

"שש מאות שבעים ושלושה שקלים בדיוק.
            "הוא לא היה אומר כלום אם לא היית מחזירה. את יודעת? הוא חייב לך הרבה כי חשפת את גואטה."

"אבל אני הייתי יודעת. הכסף בכלל לא משנה. כסף לא עושה שינוי. חוץ מזה זה לא חוכמה לעשות כסף החוכמה לשמור עליו." אמרה והביטה במבט חולמני על מאור.

"אז מה עושה את שינוי?"

"אתה בא למיטה?" שאלה והפשילה בהתרסה את שולי כותונת הלילה שלה.

© כל הזכויות שמורות לרונן