עוד יום של עבודה
2003\11\10
הבוקר, כשיצאתי מפתח הבלוק טפטפו עלי טיפות ראשונות של גשם. לא רוצה היום גשם, חשבתי לעצמי, זה היום של חווה. הגשם המשיך לנזול למרות חוסר רצוני. יש סופר שנקרא "סול בלו" הוא כתב ספר על מישהו שמוריד גשם כרצונו. חבל שאני לא כמהו. הייתי מוריד גשם ואיפה מתי שרק ארצה. בדרך כלל אני מאוד אוהב גשם. הוא מרווה את השתילים שלי. אבל לפעמים אני רוצה את השמש יותר.
כאן בנגב חודש נובמבר הוא סוף הסתיו, וכשבצפון הארץ יורדים גשמים כבר כמה שבועות. האזור שאני גר בו, יבש. הרוח פורעת את האדמה היבשה ומעיפה אותה על הכביסה התלויה על החבלים. מלכלכת אותה וגורמת למי שכיבס, שיכבס מחדש. אצל אלה זה לא קורה. היא בודקת מראש מתי לתלות כביסה ליבוש. למזלי, לעיתים נדירות אני זה שתולה כביסה. אבל תמיד אלה היא זו שמורידה אותה. אלה מקפלת את הבגדים ישר כאשר היא מורידה אותם מהחבל. הם נראים כאילו אחרי גיהוץ.
כל כמה שאני שומר על סדר וניקיון, אלה שומרת יותר. בארון, כמובן שיש לי צד שהוא רק שלי. אלה לא מוכנה שהבגדים שלנו יתערבבו. היא גם לא לובשת אף פעם בגדים שלי. אני זוכר שאמא שלי הייתה לובשת סוודרים של אבא. ולפעמים גם את של האחים שלי, כשהם גדלו. אני לא אהבתי סוודרים. הם מגרדים לי, לכן היא לא לבשה סוודרים משלי. אמא לבשה גם פיגמה של אבא. נכון שאלה גדולה ממני. אבל כל הבגדים שלי מאוד גדולים, אבל למרות זאת אלה לא מוכנה ללבוש אותם. פעם העזתי בטעות ושאלתי : "אלה אולי את רוצה שאתן לך את הטרנינג שלי? אני רואה שקר לך."
********** ************* *************
הבנו שאלה משוכנעת, שאם היא תיקח פעם בגד שלו, זה ירמוז לו שהיא מוכנה להיכנס תחת חסותו. במקרה כזה תאבד את הכוח שיש לה מולו. בגד לוקחים מאדם שאוהבים או מוכנים להיות בצילו. ובשני הדברים האלו היא לא הייתה מוכנה להודות.
**************** ************** ***************
אלה הביטה בי בכעס וענתה, "מה, שאני אמרח את הריח שלך על הגוף שלי? תחלום." הסתובבה ונכנסה אל הבית. הנחתי בחזרה את הטרנינג על כתפי. נפגעתי מעט, אבל החלטתי שאם היא לא רוצה אז לא צריך.
כנראה שגם בין הבגדים שלה היא לא רוצה את הריח שלי. זה בסדר, יש לי צד שלי בארון ואני מסדר אותו איך שאני רוצה. לי לא איכפת שיש חולצות טריקו ביחד עם חולצות פלנל. אבל המכנסים במדף אחר. אצל אלה חולצות טריקו לחוד, פלנל לחוד, גרביים לחוד וגרביונים לחוד. לא פעם אני חושב שאלה מסדרת את הבגדים שלה כמו למסדר מלכת הקן. או שאפילו היא המלכה שמסדרת את הפועלות שלה לפי התפקידים שלהן.
הגשם טפטף גם כשהגעתי אל המשרד\מחסן והתחלתי להעמיס את כלי העבודה.
"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת ולגנן?" שאל אדיב. יודע שאני לא כמו הפועלים האחרים שמנצלים את הגשם כדי לשבת בעסק ולשתות ולרכל כל היום. לכן רק הנהנתי בראשי והמשכתי בהעמסה. "תגיד אבי, התחלת לחשוב על הגינה, על התחרות?"
כיוון שמחשבותיי לא נגעו בתחרות כלל, נאלצתי להמציא משהו. " קצת. עוד לא חזרתי לחלקה. אני מאמין שהיום בצהרים אגיע לשם ואראה איך הגשם זורם." לא ששיקרתי. הרי אני יוצא לשם בגשם שכזה.
"אין הרבה זמן. תזדרז." הרגשתי שאדיב מתוח מהתחרות הזו.
סיימתי להעמיס את הטנדר ויצאתי לגינות שעלי לטפל בהן. לכל גינה נתתי את המגיע לה. ניקיתי עלים בפתחי ניקוז. כדי לשחרר מים עומדים. בדקתי שהמים שיורדים משמים מגיעים לכל צמח. כך חסכתי בהשקיה. ולאף גינה וצמח לא חסר. נשמתי את ריח האדמה הרוויה בגשם. יש לה ריח מיוחד אחריו. בדקתי שענפים לא מתכופפים מדי תחת המטר הכבד. מיעטתי לעדור ולהפוך את האדמה בגשם כיוון שאחר כך היא הופכת קשה כמו בטון. בדרך כלל אני נותן לגשם להיספג ורק אז אני הופך את האדמה. בגינה אחת הצבתי תומכות מתחת לעץ תפוח בודד שענף גדול שלו החל להתכופף, הוא לא התכופף מכובד עליו כיוון שהיה ערום מעלים, אבל גודלו והתפתחותו הם שגרמו לו את המשקל העודף. הוא היה זקוק לעזרה, החלטתי שצריך לקדוח בענף ולחבר כבל כדי שיתמוך בו. אבל לא היום. גיליתי כנימות על שיחי תבלין בגינה אחרת ולמרות הגשם שטפתי את עלי השיח במים ותמיסת סבון. בדרך כלל אני שותל גם לוונדר ליד שיחי הנענע והלואיזה. אך בעלי הבית הזה, לא אוהבים את הריח של הלוונדר. מוזרים, אבל צריך להתחשב בהם. זו גינה שלהם. הלוונדר מרחיק לא רק חרקים מארונות אלא גם כנימות משיחים. אני לא הורג את הכנימות, אני רק מגרש אותן למקומות אחרים.
למרות שעבדתי במלוא תשומת הלב בגינות. כל הבוקר חשבתי מתי כבר אגיע לגינה של חווה. שמחתי לסיים את כל מה שצריך. אני אדם אחראי. אבא תמיד אומר: "אם מתחייבים, חייבים לעשות את המטלה על הצד הטוב ביותר. אחרת אסור להתחייב. אסור להגיד בסדר ואחר כך כאילו לא הבטחנו כלום." החברה בעבודה אומרים תמיד לאדיב שיהיה בסדר, שלא ידאג, אבל תמיד יש בעיות, וכשהלקוחות רואים את מה שעוללו להם, הם מתלוננים. כשאדיב מעיר לעובדים, הם אומרים: "מה קרה, אז הדשא לא הצליח. הורדים לא פרחו, העץ לא נתן פירות. מה אנחנו עובדים עם מטוסים? יש תקלות אפילו אצל היפנים." ולפועלים הבדואים יש אימרה אחרת כשאומרים להם לעשות משהו: "בוקרה." הם מתכוונים שאולי מחר יהיה בסדר מבלי שהם בעצם מתחייבים לכלום. ואז הם אומרים: "אינשאלה." שזה בעברית בעזרת השם. אבל כשהם אומרים את המילים הללו, אני יודע שכלום לא יקרה. אדיב כועס, אבל מה הוא יכול לעשות, פועלים לא גדלים על העצים. כשסיפרתי לאבא מה אומרים הפועלים, הוא אמר שאם מרכיבים מטוס או שותלים שתיל צריך לקחת את העסק באותה רצינות. אני חושב כמו אבא. לדעתי צריך לקחת כל מטלה באותה רצינות.
גינתה של חווה הייתה פתוחה, אבל חווה לא הייתה בבית. נכנסתי ובידי מגרפת עלים ומגרפה רגילה, לקחתי מריצה מתחת לגגון בקצה הגינה. ראיתי שמשתמשים במריצה די הרבה. היו עליה הרבה מכות. אבל ציר הגלגל שלה היה משומן. היא דואגת לכלי העבודה שלה, חשבתי. עשיתי סיור בגינה כדי לראות אם יש כאן נזקי גשם ראשון. דשדשתי קצת בבוץ והחלטתי שצריך לפזר חצץ או טוף. כך הבוץ לא ילכלך להולכים את הנעלים שילכלכו לחווה את הבית. כיסוי של חצץ או טוף מונע גם התאדות. בין חלקיקי הטוף אפשר לשתול עשבי תיבול נמוכים שכאשר דורכים עליהם הם יפיצו ריח נעים. חיפשתי מקום גבוה בגינה, מקום שיכול להתאים לקן הנמלים שאביא בהזדמנות הראשונה. כל הזמן הבטתי לעבר שער הגינה כדי לראות אם חווה מגיעה. ואם שני הברושים שמעטרים את השער יורידו את צמרתם לקראתה, לקבלה. אבל היא לא הגיעה לאורך כל השעתיים שעבדתי אצלה. הערב עדיין לא ירד, ולכן, כיוון שנשאר לי זמן רב, נסעתי ליער להב כדי לחוש את הטבע. אומנם טבע מעשה ידי אדם. אבל כמה אהבה הושקעה ביער. הסתובבתי בין השבילים הרטובים, מריח את הפטריות ולא קוטף אותם. אלה לא אוהבת את הלכלוך שהן משאירות כשמנקים אותן. הבטתי על טיפות מים בודדות שעדיין עיטרו את המחטים שעל העצים. ראיתי תן שרץ בין העצים מחפש כנראה ארוחה. לפני שהערב ירד עזבתי את היער. נזכרתי בכלים. צריך להחזיר אותם לעסק.
בדרך חזרה התברר לי שעדיין לא ביקרתי בחלקת התחרות. זכרתי עד כמה אדיב לחוץ, ושהבטחתי לו. לכן סובבתי את ההגה ונסעתי לאזור התחרות. זחלתי בבוץ בודק את כיווני זרימת המים. חפרתי באצבעות כדי לראות לאיזה עומק המים חלחלו, ואת שכבת האדמה הרטובה שנוצרה. המים לא חלחלו אל עומק האדמה. השכבה העליונה הייתה קרום לס עבה. בדקתי אם אין אבנים או פסולת בניין בעומק הקרקע. הצמדתי את ראשי בכל קצה של החלקה אל האדמה והבטתי אל הקצוות האחרים. משהו בחלקה לא נראה לי. אני לא אוהב אותה! החלטתי.
חזרתי אל הטנדר רטוב ומלא בוץ, אבל זה אף פעם לא מפריע לי. עצרתי במחסן העסק ופרקתי את הציוד.
"תראה איך אתה נראה." צחקה אלי איריס הפקידה. היא תמיד מתייחסת אלי יפה. יש לאיריס שני ילדים בגן, ויש לה גם בעל שעובד בחברת חשמל. לפני חודשיים הגיעה לעבודה עם פנס בעין. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שנתקלה בידית של הדלת. אחר כך אדיב אמר לי שלפעמים הזין הזה, בעלה, מרביץ לה. לא הבנתי למה הוא אמר הזין כשבעצם הוא מתכוון לבעלה. באותו יום שאלתי את איריס אם אני יכול לעזור לה. איריס אמרה שהיא לא רואה סיבה. כשהצבעתי על הפנס היא צחקה בהתחמקות.
"זה שום דבר, לפעמים אני לא רואה את הדלת ונתקלת בה." עיניה החומות והיפות, שבדרך כלל נראו כמו שזיפים קטנים, הפכו לכדור סגול ולחצי עגבניה בוכיה. איריס ניסתה להסתיר את הכדור שהיה עינה הסגורה מתחת לשערותיה השטניות. כאילו היו וילון.
כאב לי עליה. "איריס, אדיב אמר שהזין הרביץ לך ואני חושב שהוא התכוון לבעלך. אני אולי חושב לאט, אבל אני לא טיפש. אם את רוצה עזרה אז אני אעזור לך." ריחמתי עליה, היא בחורה חמודה. כל הזמן עוזרת לי, כשצריך לשלוח טפסים בעבודה ואין לי זמן. או מטלפנת עבורי לספקים ולשתלנים לראות מה קורה לציוד שהזמנתי. איריס מעולם לא פגעה בי, לא העליבה אותי. היא אפילו לא זלזלה בי. לאחר המקרה איריס אפילו התאמצה יותר לעזור לי.
אמא תמיד אומרת: "תהיה נחמד לאנשים ותעשה רק טוב. יום אחד זה יחזור אליך." היא גם אומרת שיש פתגם שאומר "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תקבלנו." אני לא חייב לקבל שום דבר, אבל אני שמח לעזור למי שצריך. והרגשתי שאיריס הייתה צריכה עזרה באותו יום.
"תראה איך הבוץ מטפטף לך על כל הרצפה." הסתכלתי למטה, ואחר כך הבטתי אל עיניה הצוחקות. הפעם לא היה פנס באף אחת מהן. שכחתי לספר שביקרתי את בעלה ולחצתי את ידו חזק מאוד. כמעט שברתי אותה. שילמד. כמובן שלא סיפרתי לאיריס. לא סיפרתי את זה לאף אחד. זה לא ממש בסדר שאיימתי על בן אדם. אני בכלל לא אלים. אף פעם לא הרבצתי לאף אחד. אבל איריס כל כך חמודה שחבל לי עליה. לא מגיע לה לסבול. בקן הנמלים, כל נמלה מגינה על החברות שלה. איריס שייכת לקן שלי. אני חייב לשמור עליה.
איריס הגישה לי מגבת וסרבל עבודה נקי. "לך תתקלח, אחרת תתקרר." אני אוהב לראות את איריס מחייכת. אני אוהב שאיריס עוזרת לי. היא תמיד מתייחסת אלי יפה. הלכתי להתקלח וחזרתי נקי. כשהתקלחתי, שמחתי שאני מתקלח, כיוון שלפתע הבנתי שאם אחזור עם כל הבוץ עלי, אלה לא תחייך אלי כמו איריס, אלה תתפרץ ותרתח. היא תאדים ותצרח. אני שונא לשמוע את אלה צורחת.
יצאתי מהמקלחת ואיריס הגישה לי כוס שוקו חם. היא יודעת שאני אוהב שוקו. זאת הוכחה שאיריס היא מהקן שלי. היא דואגת לי. לגמתי ממנו בהנאה ואיריס המשיכה לחייך אלי. "למה את מחייכת אלי כל הזמן? אני לא סיפרתי שום בדיחה ואני כבר לא מלא בוץ." שאלתי אותה. עיניה חזרו להיות שיזפים קטנים ומלאי הומור. איריס לא ידעה לספר בדיחות, אבל אהבה לצחוק מהן. צחוקה היה מתגלגל ונשמע עד לפינות העסק הרחוקות ביותר,גם דרך דלתות סגורות.
"אתה יודע שמאז שביקרת את בעלי הוא לא מרים עלי יד!?" הסתכלתי עליה כאילו אני לא מבין על מה היא מדברת. "אחת השכנות ראתה אותך בפתח הדלת שלנו מעקם לאורי את היד. היא סיפרה לי שמישהו עם סרבל מלוכלך בבוץ הזהיר את אורי שאם יגע באיריס, הוא ישבור לו את היד." לא זכרתי שאמרתי את הדברים האלו. "השכנה התחבאה מאחורי הדלת הפתוחה שלה ושמעה את כל השיחה. שתדע, אורי מתייחס גם לילדים אחרת. הוא לוקח אותם אפילו לגן השעשועים. הוא כל הזמן שואל אותי אם אני צריכה עזרה. אבי, שינית לי את החיים." איריס ניגשה אלי וחיבקה אותי. לא ידעתי איך להתחמק. עמדתי לבכות.
"איריס, את בטוחה שזה אני?"
"אבי אל תסבן אותי. רק לך יש לב כזה. אתה עשית מה שאחים שלי לא עשו למעני. הם פחדו מאורי. הם ידעו שהוא מרביץ לי. היו הרבה סימנים על הפנים שלי. הילדים פחדו ממנו. והם התעלמו ולא עשו כלום. תמיד הסיטו את העיניים הצידה. אתה בן אדם טוב, אבי." הפעם היא לא חייכה, רק הזילה דמעה. גם אני, כמעט.
"איריס, אני חייב ללכת. אלה תדאג." אספתי את הסרבל המלוכלך לתוך שקית ניילון.
"אבי, אלה לא דואגת לך, היא רק מנצלת אותך. תשאיר לי את הסרבל, אני אכבס אותו." איריס חטפה את השקית מבין ידי. לא התנגדתי. יש לי בעיה להתנגד לאחרים אם אין סיבה ממש חזקה, ובמיוחד לנשים.
נסעתי שקוע במחשבות והלילה עטף אותי כמו שמיכה קרירה. לא ראיתי נמלים היום. אני צריך את הכוח שלהם. ביום כזה אני נשאר מרוקן. גם את חווה לא ראיתי. למרות שציפיתי לכך מאוד. כאב לי מרוב אכזבה.
לא אהבתי את החלקה שניתנה לנו לעיצוב הגינה. ככה שחוץ מאיריס, החמודה. היום היה מתסכל. אני מקווה שאלה לא תהרוס אותו עוד יותר.
היה כבר לילה כשהחנתי את הטנדר והוצאתי את תיק האוכל שלי מהכיסא שלידי. בגלל השעה המאוחרת לא היה טעם לגשת לגינה שמאחורי הבלוק כדי לבקר את הנמלים שלי. עליתי במדרגות. לא בדקתי אם יש דואר. מי כבר ישלח אלי דואר? אלה זו שאוספת מתוך התיבה את המשלוחים. פתחתי את הדלת בשקט, מרחרח את האווירה. אין מתח.
"אני בחדר." קראה אלי אלה. "יש לך אוכל בתנור." נכנסתי אליה לחדר כדי לומר לה שלום. מלכת הקן שלי שולטת בארמונה וממנה צריך לקבל ברכת כניסה. "אני רואה שהתקלחת והחלפת בגדים. מה קרה?" היא הביטה בי ואני פחדתי להחזיר לה מבט. לא שעשיתי משהו רע, אבל אלה יכולה להחליט על כל מעשה שלי שהוא רע.
"הייתי מלוכלך בבוץ. ואיריס חשבה שתעדיפי שלא אלכלך את הבית עם הבוץ." ידעתי שצריך לשכך את הכעס שעלול להתעורר עם שמה של איריס. אבל אני לא אוהב לשקר לאלה. אלה לא התייחסה לשאלה ששאלה, וחזרה לקרוא בספר. היא נראתה נינוחה. פניתי למטבח. בדרך כלל אלה הייתה מכסחת לי את הצורה כשהייתי מזכיר לפניה את איריס. הפעם זה עבר בשקט. אני יודע שאלה לא מקנאה באיריס. אלה יותר יפה ומצליחה מאיריס. אבל היא לא אוהבת שמישהו מתייחס יפה לשפוט שלה. אני יודע שכך היא חושבת עלי וזה לא איכפת לי. רק לה מותר להתייחס אליו. ולא משנה הצורה שהיחס מתממש. לא הבנתי למה השקט הזה. אבל ניצלתי אותו והלכתי לאכול.
******** ****************** ***********
אלה שנשארה לבד בבית לאחר הביקור של בת זוגה, הרגישה נינוחה עכשיו. היה לה כיף ביחס שהעניקה לה זוגתה. היא שכחה אפילו את חוסר הצלחתו של השוטה שלה להכניס אותה להריון. היא התחילה להרגיש כלפי החדשה מזה חמישה חודשים, שכל מפגש איתה מרתק ומענג כאילו רק נפגשו. משהו שלא הרגישה אף פעם כלפי אף אחת אחרת. אולי זה הזמן לזרוק את אבי ולחיות איתה, חשבה. אבל אז במי היא תתעלל?- היא לא ידעה שבחירתה של חווה הייתה בחירה שלנו ולא שלה.- היא החליטה שבינתיים היא לא תוותר עליו. אולי אפילו עשתה טעות שהכירה לזוגתה את אבי. זוגתה לבטח תראה כמה הוא חדל אישים. אבל, יתכן שלא. מה אז? מה יקרה אם יתפתח משהו? היא סילקה את המחשבה ממוחה והחליטה שגם אם יקרה משהו, הרי זו תהיה סיבה טובה לזרוק את אבי לכל הרוחות ולקחת ממנו את הרכוש ואולי גם מזונות נאים.
רעיון התחלנו לבשל במוחה. לנו התעוזה והערמומיות.
************ ************ ****************
כשחזרתי מהמטבח, אלה כבר ישנה, גופה מרוח באלכסון על המיטה. נכנסתי בזהירות, משתדל לא להעיר אותה, משתדל לתפוס פיסה קטנה של המיטה. פיסה שאלה לא תפסה. גם הפיסה שתפסתי הייתה חמה. היה לי נעים בחום שנפלט מהמיטה. אך הריח שהחום פלט לא היה מוכר לי, לא החום שלי או של אלה. אבל אהבתי את הריח הזה ולא היה איכפת לי שהוא לא שייך לאלה. החלטתי שאני חייב להכיר למי הוא שייך. היה זה ניחוח עלי כותרת של ורד, ולא בושם מלאכותי. כאילו השרו את העלים באמבט ורחצו בו. כמו בסרטים עתיקים.
נרדמתי מחייך. לא חלמתי על אלה, לא חלמתי גם על מלכת הקן. חלמתי על דמות עגלגלה וחמודה. היה בה משהו מכל הנשים שהיה לי נעים בחברתן. מנשים שהיה להן נעים בחברתי. הן לא היו רבות.
לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ולמד....
דרכיה נפתלות למרות שהיא הולכת בטור ישר. דרכיה מוזרות למרות ההיגיון שבם. דרכיה אמיתיות ואהבה והקרבה מלוות אותן.
