משמש
משמש נהג לשבת על ענף של עץ, להביט למטה אל העשב הרך שכיסה את האדמה שתחתיו, לחפש את קרני השמש שנפוצו לכל עבר בין העצים. משמש אהב לספור את החלקיקים שהסתובבו, התערבלו, התגפפו בתוך אותן קרניים. אומנם תמיד הסתבך בספירה, אבל, למרות זאת, הוא ניסה. הדבר העביר לו את יומו.
לעיתים ראה בין החלקיקים- המחלקים מטה או עולים מעלה- פיות המטות כנף, מסתחררות בריקוד עולז. לעיתים, התגרו בו הפיות וקראו לו לרקוד עימן. משמש חשש לעזוב את המקום המועדף עליו. אולי מישהו אחר יתפוס את המקום המצוין הזה.
יום אחד, בעודו יושב על הענף, משתזף. רוח החלה לנשוב, מלטפת את העלים, נושקת למשמש, סותרת שערו הקצר. העלים סביבו שיחקו בקרניים הנושרות של השמש, מסתירות לה את כסות העשבים שלמטה. והם, העשבים, מרבד קסמים, בהשפעת הרוח החלו לעופף, כאילו שלא חוברו אל האדמה הורתם. מפזזים, עולים ויורדים, לועגים לפיות המנסות לנחות, לתפוס מחסה, שלא להיסחף ברוח השובבה. גם משמש התנדנד על הענף, התנודות מצאו חן בעיניו וגרמו לו להתנמנם. לכן, משמש לא ראה בבואם של מספר נערים ונערות. הוא התעורר בבהלה כאשר עולמו טולטל בכוח. משמש הרגיש כאילו רעידת האדמה הופכת את מעיו, קורעת את גרעין חייו, מנסה לתלוש אותו ממקומו החביב עליו כל כך.
משמש הביט מבוהל, מחפש את הלמטה והלמעלה. לפתע ראה את קבוצת בני הנוער המשתעשעת סביב העץ ועם העץ. רוקדת סביבו וחובקת אותו. שרה לעץ ולרוח. תוך כדי מגע עם העץ משכו בענפים הנמוכים כלפי מטה ועזבו. משכו ועזבו, גורמים לעלים, פרחים ופירות להינתק מן הענפים ולרחף בענן ססגוני.
משמש רצה לצעוק אליהם-תפסיקו- רצה לזעוק לשמים- אסון. אך מרוב בהלה הוכה הלם ושתק.
קולות הצחוק והשירה חדרו אליו מבעד לבועה שהקיפה את מחשבותיו, ניסו לקרוע אותה מעליו, ללא הצלחה. משמש הסתגר בבועה האטומה שלו. לא רצה להיות שותף למעשים המתרחשים תחתיו. הוא קיווה שלא ישימו לב אליו. ואם הוא לא ישמע אותם , לבטח הם לא יראו אותו. כמו יען, רצה לטמון ראשו בחול. אך משמש לא היה על האדמה. קולות השירה המשיכו ולמשמש נגמר הכוח להסתתר בקליפתו. הוא נפל ממקומו אל בין העשבים הרובצים בשקט עד מגעה הבא של הרוח. הוא התגלגל בינהם, מנסה להסתתר. שיזפונו הצהבהב של משמש משך את עינה של אחת הנערות.
"ראו מה מצאתי" קראה ועזרה למשמש לקום מן הקרקע. "יוסי, אולי אתה רוצה חתיכה?"
יוסי הנהן בשמחה והושיט את ידו ונגס במשמש. מלוא העסיס נזל בשפע משפתיו והכתים חולצתו.
משמש הרגיש את שיניו של יוסי, אך משום מה לא פחד יותר אלא הרגיש נינוח להפליא. במיוחד כאשר נועה הטמינה אותו באדמה, לא רחוק מן העץ שממנו נשר. משמש חש כאילו לקחו ממנו את כסותו הישנה ונתנו לו ממלכה שלמה למלוך בה. אומנם הוא כבר לא ראה את השמש, אך גרגרי האדמה ושורשי העשב לחשו לו שיר ערש שהרדים אותו. משמש ידע שיחזור ויחזה באורה של השמש. הוא הרגיש שמשהו נפלא קורה לו. יום יבוא והוא יהיה גדול מאוד.
