המשך הסיפור שכתבתי לא מזמן כאן עדין חלק א

יודע זאת,ולא עושה כלום רק מגניב מבטים שאומרים לי את מי שהוא ומה שהוא, מטריף לאט אבל בטוח  את כל הבנות במבט שמשתוקק לעוד,ואולי גם אותי.

הוא השאיר אותי מסוקרנת לא מוכנה לבאות,ואולי כי ידעתי מה עומד להתרחש מתחת,או בדיוק מעל לאפי הקטן והלא מודע לתוכניותיו המתוכננות משהו.

אני חושבת שעצם העובדה שניפגשנו מהווה איזה פתח מילוט קטן,אולי לאהבה אולי לשינאה הדרך עדיין נבנת לה בביטחה.

לפתע פתחתי את עיני לקול שאומר "סיון את כאן?" עניתי כן, חצי מהורהרת חצי מנומנמת ניראה כי השיעור עייף דוי אותי, ואת כל מי שמסביב.

כניראה במהלך הקריאה אני חוויתי מחדש את מה שלא הרגשתי שנים,את מה שהרגשתי שאין בי את מה שלא ידעתי,הפנמתי היה לי מה שלא התחברתי אליו מזמן והייתי צריכה אותו שיהיה בי תבוע שקוע ומופנם יותר באופי שלי לכן הרשתי לעצמי לשקוע עוד קצת ואם כבר לעצום עיניים לא להיות כאן ועכשיו,ולהרגיש את הרגע