ארוס ההורס

"מתי שכבתי עם בת אנוש?" חשב לעצמו בקול רם. בדרך כלל לצידו כמה שדונים כדי לענות. הפעם השדונים ישנו. ארוס הציץ דרך העננים ממרום האולימפוס וראה כי מורדותיו פורחים . הוא נזכר כי גם כשהחל להתנמנם לפני שבוע, אולי שנה, או מי יודע כמה, גם אז הנצו פרחי העצים. אולי הם מלבלבים כל הזמן ? שאל את עצמו.

כשהיה קטן – גם האלים היו קטנים- אמרה לו הרה אמו: "אתה תמיד מלווה ניחוח." לכן, נהג להריח את עצמו, בעיקר כשהיה מתעורר. מתחיל באצבעות ידיו, עובר לכפות הידיים ומשם היה מתכופף אל טבורו. לגביו היה זה טבורו של העולם. כשסיים להריח את עצמו, היה מרחרח את הניחוח שהפיץ סביבו. הפעם נדף ממנו ריחה של יונו, איתה קיים יחסים קצרים לפני כשלש יקיצות. כיוון שהייתה גם היא אלה, ריחה לא התנדף עדיין, ולכן ריחו, ריח קינמון ויין אפרסקים. התערבב עם ריח נרקיסים שיונו אהבה להתבסם בו.  

בעוד שנה. אולי אנסה למצוא בת זוג לתקופה ארוכה, אך כעת אני זקוק לבת אנוש לצרכים מידיים-חשב .

ארוס היה בין האלים שאהבו לרדת אל העם . בתקופות שירד אל האדמה, היו חגיגות. כל העם בגיל הפוריות חגג. באותם שבועות שהיה מבלה על פני האדמה, היה חיוך מרוח על פני כולם. זוגות הסתגרו בחדרי חדרים. זוגות פשטו על השדות. תשעה חודשים לאחר מכן היו רואים את התוצאות. גם הפעם הייתה כוונתו דומה. ארוס אהב את האווירה של מין משוחרר סביבו. באותם זמנים הרגיש כאילו הוא האל היחיד.

לרוב הסתפק  בבת מזל אחת לענגו, אך לפעמים יותר. תלוי כמה כוח רצה להשקיע במשחקי האהבה באותו רגע.

מי תהיה בעלת המזל הפעם ?

סיינה הייתה בת שמונה עשרה, עדיין בתולה, חן של ציפייה משוח על פניה, כמו התשוקה לגבר שימלא את החלל בבטנה או בחייה. הבחינו בכך גברברי העיר הקטנה ורדפו אחריה.האומנת הזקנה גרשה את כולם. גברים רבים ביקשו את ידה אך סיינה דחתה אותם. היא החלה להרגיש בתולה זקנה. 

בשבוע שעבר היה זה הרון בנו של המושל. בחור עשיר ושחצן. הבחור היה נחרץ מכדי שהיא תתנגד לו לבדה. הוא רודף אחריה זה שנה והיא לא נענתה לו. כל הזמן ניסה למשש את שדיה. למזלה האומנת לא נתנה לו להמשיך.

אתמול היה זה גמינן, שאביו החייט התכוון להוריש לו את החנות שלו .עם גמינן יצאה לטייל לנחל הקרוב. לרוע המזל האומנת הזקנה לא עזבה אותם, אך הם הצליחו לגנוב כמה נגיעות חטופות ונעימות. כמה הם צחקו לזכר אירועי ילדות רחוקים. כמה עצבו עם המחשבות על חברים שמתו ממחלות או ממרידות של עבדים.

סיינה טיילה בעיר לבדה. האומנת הלכה אחריה כצל לאורך הדמדומים. כעת בצללים, לאורם של הלפידים, ישבה על הגזוזטרה, אכלה רקיקים בדבש ושתתה יין עדין וחם להמתיק את היום שעבר. הרוח פרעה את שערה החום ואת שמלתה הדקיקה, מבליטה את חמוקיה. משרת מוכשר פרט על מיתרי נבל צלילים נוגים. עבדים שסיימו את יום עבודתם בשדות, נתנו קולם לפי המוסיקה. סיינה הרגישה רגועה ונינוחה. חשבה במי מבין כל גברי העיר היא תבחר. היא ידעה שאביה לא יאלץ אותה להתחתן עם גבר שאינה רוצה. סובבה במחשבותיה את כל גברי העיר ובכל אחד מהם מצאה פגם גדול שגרם לה להדחות ממנו. היא זיהתה מה אינה אוהבת באלו שביקשו את ידה אבל עדיין לא ידעה מה היא מחפשת בגבר.

"על מה חושבת ביתי, בטח על השרשרת החדשה שמכינים לך?"

"לא אמא. בכלל לא." רגע של שתיקה. " אני בוחנת את כל גברי העיר בדמיוני. הם עלובים."

"גם לאביך חולשות. אבל בכל זאת העדפתי אותו על פני אל שרדף אחרי."

"ספרי, ספרי לי אימי על מה שהיה. ספרי לי למה לא נולדתי לאל?"

"זהו סוד שאיני יכולה לגלות. סוד שעלה לי בשנתיים קשות. ואם אגלה. אגרום לעוד הרבה שנים קשות אף יותר מאלו שכבר היו."

סיינה ידעה שאמה קשת עורף. נחושה, ואם היא לא מוכנה לספר, הרי שלא תעשה זאת. לכן התקרבה אליה והניחה את ראשה בחיקה. אמה ליטפה את שערותיה. "אני יודעת שאת רוצה כבר גבר משלך. אבל זמנך יבוא. יופייך מושך לכאן גברים רבים מספור. לבטח אחד מהם ימצא חן בעינייך. רק שעליך לרסן את לשונך החדה. גברים מפחדים מנשים מושחזות." סיינה הביטה באמה באהבה רבה. "אשתדל אמא." היא לא התכוונה למה שאמרה.  

ארוס הביט בסיינה מעל האולימפוס. אוף... כמה דומה היא לאמא שלה, אבל ביופי שלה יש משהו מושך יותר, משהו שהיה לו קשה לתפוס, משהו חכם. את אמא של סיינה פגש וחשק עשרים שנים קודם לכן. אך היא לא קפצה לזרועותיו. כיוון שלא נענתה לחיזוריו- מזור לתשוקתו מצא אצל בת אנוש בעיר אחרת- גזר על אמא של סיינה ועל העיר בה גרה, חרם מיני . שנתיים אף אישה לא התעברה, גם לא אמא של סיינה, שרק התחתנה ונאלצה למנוע מעצמה ומבעלה את עינוגי המין, מסיבה שלא היא ולא אף אישה בעיר הבינו. הגברים המתוסכלים, שאף פעם לא הבינו את הנשים, יצאו לחפש הרפתקאות בערים אחרות.

היום, עשרים שנים מאוחר יותר, אולי בתה תתלהב מחיוניותו ומאונו. אחרת ארוס עלול להרוס עוד שנתיים מחיי תושבי העיר האומללה. לאלים לא מסרבים.

ארוס נכנס לאמבט מלא חלב אתונות, כדי להוריד מעצמו את ריחה של יונו. שטף אותו מכל נקבוביותיו. סרק את שערו הארוך. קשר אותו ברצועת עור שזורה בזהב. לבש את הטוגה היפה ביותר שהייתה לו. לקח זר פרחים מרהיב וססגוני וריחף לאיטו ממרום ההר. שמש בוקר זרחה עליו בעודו מרחף מטה. אך אף אחד לא ראה זאת. אלים יורדים לאדמה בשקט ובהיחבא.

 באותה שעה העירה השפחה האישית את סיינה משנתה. על המיטה הייתה מונחת  שלמתה. לבנה כרגיל. כך סיינה אהבה את בגדיה. ריח האוכל נישא באוויר הבית. ריח של לחם חם ובשר מטוגן. סיינה לא אהבה בשר בשעות אלו. לרוב אכלה כזית מן הלחם החם, טובלת אותו בחלב ממותק בדבש, וסיימה בפרי מפירות העונה. היום, לחשה לה הרוח שחדרה מהחלון הפתוח כי זהו יום מיוחד. לכן קמה במהירות, לבשה את שלמתה, פיזרה את שערה מבלי לסרקו, ויצאה מהחדר ככפואת שד. חטפה פיסת לחם מן השולחן ורצה מבעד לדלתות הפתוחות. "קחי איתך את האומנת שלך!" צעקה לה אמה. אך היא המשיכה לרוץ אל מחוץ לעיר דרך סמטאות עמוסות סוחרים וקונים, דרך ריחות וטעמים נישאים באוויר, עד שיצאה מבעד לשערי העיר.

השומרים עצרו אותה :" לאן מועדות פנייך, יפהפיה בת אלים?" - "ונוס צריכה להיזהר ממך." -"תיזהרי שלא יחטוף אותך זאוס." צחקו על חשבונה השומרים שידעו, כי היא דוחה את בחירתו של המיועד עד שיבוא נסיך ממדינה רחוקה " הנסיך שלך מחכה לך על הגבעה היום?" המשיכו להתלוצץ לעבר גבה המשאיר את העיר מאחור.

בקצה הגבעה אכן ראתה דמות זוהרת משהו. פחד ניעור בה, היא עצרה את מרוצתה. אך הדחף, המשיכה, גרמו לה  לרוץ לעבר מעלה הגבעה, שם חיכתה לה הדמות.

דבורים ריחפו מעל פרחים מצים את הצוף בתאווה. זבובים ופרפרים רפרפו מעליה, מכוונים אותה למעלה. מולה במרחק קטן עמד גבר יפה תואר, ספק גבר ספק חלום, חסון, שריריו משתרגים, שערו הארוך קלוע מאחור ועובר גם אל מעל כתפו, מעוטר במקלעת זהב עדינה. לגופו טוגה רקומה זהב. אבל יותר מכל משך אותה הזהב שבעיניו. לאף גבר או אישה שהיא הכירה לא היו עיני זהב שכאלו. לא עיניים חומות או עיניי דבש. אלא ממש זהובות וחמות. עיניים חכמות ומבוגרות היו לגבר, למרות שנראה שאינו מבוגר ממנה בשנים רבות.

"שלום לך סיינה." היד שמאחורי גבו הושטה קדימה. מגישה לה זר פרחים עטור ניחוחות. פרחים שאף פעם לא ראתה. אך עיניו הן שמשכו אותה. "שלום גם לך, זר שמכיר את שמי." ארוס תחב את הפרחים אל תלולית בקרקע ולה נראה היה כאילו הם משתרשים בתלולית, כמו לא הוצאו ממנה אף פעם.

"מי אתה הזר?" סיינה הרגישה חולשה. התרגשותה גברה. הזר היפה והמסתורי גילה בה עניין."מי אתה? אמור או לך!" התעקשה סיינה. אך לא נראה שהזר מתרגש ממצוותה.

"אל לך לפחד ממני. כוונותי טובות הן. באתי לראות את היפה בבנות. שמעך יצא למרחוק." צחוק נראה בזוויות עיניו. "אני לא מלגלג עליך. שמעך אכן הגיע למחוזות רחוקים." סיינה הביטה בו מאובנת בעודו מתקרב ואוחז בידה. כאשר הרגישה בידו האוחזת, ניערה אותה בכוח. "אין צורך שנאבק. אין צורך בכוח. אני לא כופה את עצמי על אף אחת." אמר הזר יפה העיניים. קשה להינתק מעיניים אלו, חשבה, מנסה לדחוק את ההיגיון, שציווה עליה לברוח. "בואי!" הוא הושיט את ידו ואחז במרפקה בעדינות אך בתקיפות, מוביל אותה לצידו. היא לא הכירה את הדרך בה הלכו, למרות שגרה באזור כל חייה. השביל המתפתל לא הקשה עליה ללכת. כאילו היא נישאת על גבו ולא פוסעת. היא שמה לב שמסביבה עדיין ריחפו פרפרים, פרפרים ענקיים, צבעונים, ריחניים. אין פרפרים כאלה, חשבה. מבעד לעצים שהשביל חצה, ראתה אגם קטן. מתוכו קפצו דגים בשלל צבעים, כאילו לפי קצב עלום. על גדתו הונח שולחן עמוס במגדנים. "הכנתי את הכול בשבילך. ידעתי שתבואי איתי." סיינה הביטה בו תמהה. תמיד דאגו לה וטיפלו בה, אך מעולם לא זכתה להפתעה כזו. "איך ידעת שאצא מהעיר? איך ידעת שאני זאת שמדברים עליה? איך ידעת..." הזר חייך, מניח אצבע על שפתיה להשתיק אותה. לאצבע יש ריח נעים, חשבה. ריח קינמון עדין. הזר הושיב אותה על שרפרף ליד השולחן. הגיש לה כוס. "למענך אני שותה!" הוא הרים את כוסו אך היא לא.

"אני לא שותה יין." הניחה את הכוס על השולחן אך הוא החזיר את הכוס לידה. " אין זה יין. תטעמי. זהו נקטר. רק אלים שותים ממנו." סיינה הושיטה את הכוס בהיסוס אל שפתיה. מריחה לפני שהיא טועמת. לא היה זה ריח של יין, ולכן שתתה מן הכוס אך זו לא כלתה. מופתעת החזיקה את הכוס הפוכה מעל העשב הרך שצמח סביב השולחן. אך הנוזל הנשפך מן הכוס לא נגמר. "מי אתה, הזר?" פחד התגנב לליבה.

"יש הקוראים לי ארוס ההורס בגלל יופיי, אך אני מעדיף שיקראו לי ארוס המבין. אני מבין לליבן של עלמות בתולות. לליבם של גברים בעלי יצרים. מבין ומשתדל להקל." חיוך עלה על פניו בראותו את עיניה מתרחבות . "אל לך לפחד. אלים אינם נושכים."

"אינם נושכים. אבל אם יש אלה שאוהבת אותך. אותי היא תהפוך ללטאה. אפילו רק בגלל ששתיתי איתך נקטר." למרות שנעם לה שאל מתעניין בה. החלה סיינה לחשוב על דרך להיחלץ מידיו של האל רב היכולת. היא ידעה שאלים אוהבים לפתות בנות תמותה. לאחר מכן היו נוטשים אותן עם עולל. היו מקרים שבנות אלו לאחר שננטשו, נחשבו לזונות, כיוון שאף אחד לא האמין שהילד הינו ילדו של אל. גם אלו שהתקבלו כמו בני אלים, כמו הרקולס, סבלו מתעלולי הגורל, המלכים, או סתם בני אדם רעים. אימותיהם סבלו אפילו יותר. תמיד היו אלות שקינאו בקשר בין בני זוגן לבנות התמותה.

"לידיעתך. כבר זמן רב לא ביליתי עם אלה או אישה. יונו הייתה אחרונה. ולמיטב ידיעתי כרגע יש לה יחסים סודיים עם הרמס, כשהוא לא בשליחות."ארוס הריח את אצבעותיו. מתענג על הריח הנודף מהן. "כך שאת לא צריכה לחשוש מנקמתה של אף אלה על האולימפוס."

"ומדוע אתה חושב שאני צריכה ליפול לרגליך? במה עדיף אתה על פני חבריי מילדות?" הקשתה.

"אל אני! ראיתי את מבטך עלי. אין גבר על האדמה שישווה לי. למרות שאימך חשבה אחרת." לרגע ניסה להבין מה אמר, "אופס נפלט לי." סיינה חייכה מקשרת את מה שאמה פלטה לפניה בערב הקודם. "אני מבינה שכיוון שלא השגת את אימי אתה מנסה להשיג אותי." רעיון התבשל במוחה.  

"אימך סירבה לי." פניו התעננו "לכן הפכתי את כל בנות העיר לקרירות מינית. הבטחתי לה שאם היא לא תספר על המקרה, העונש יהיה לשנתיים. אחרת. אעניש את העיר לכל ימי חייה."

"אני מבינה למה היא לא הסכימה לספר לי על מאהביה."

"היי. אני אף פעם לא שכבתי איתה. אז מי חוץ מאביך היה איתה?" סיינה הרגישה שהיא מצליחה לסקרן את ארוס, אולי אם תמשיך , תצליח למצוא דרך לברוח, "את זה אתה צריך לשאול אותה. לא אותי. אני עדיין צעירה בשביל דברים כאלה." ארוס החווה סימני כשף בידיו, ולפתע הופיעה אמה כאילו הייתה נוכחת כל הזמן הזה. " סיינה. חיפשנו אותך בכל העיר. כבר לילה. השומרים סיפרו לנו שיצאת מהשערים ולכן מחפשים אותך מסביב לחומות וליד הנחל..."

"אמא. אני שלמה ובריאה. תראי מי מחכה לך." האם הסתובבה. שמה לב שהיא אינה נמצאת במקום בו הייתה דקות לפני כן. שמה לב מי עומד בצד וצופה בה. "את עדיין יפה כמו אז."אמר ארוס בחולמניות. "אבל בתך יפה יותר, מעניינת יותר. היה שווה לחכות!"

" אתה! אתה הבטחת לי שתעזוב אותי במנוחה."

ארוס נרתע מהתקפתה של האם" לא עשיתי לך כלום. הבטחתי וקיימתי. עזבתי את האזור לעשרים שנים."

"קיוויתי שלא תחזור אף פעם. מדוע אתה רודף אחר ביתי?"

"אם האם לא מצאה אותי מושך, אולי הבת כן."

"אתה מושך, אבל אי אפשר להפחיד כך בחורה תמימה." נכנסה גם סיינה לשיחה. "אני מעדיפה לבחור לבד למי אמשך. ולא בגלל מעשי כשפים של אלים."

"את אומרת שאת לא רוצה בי?!" עיני הזהב התעממו. שערו דהה. ריחו הנעים התנדף. נראה היה שהצמחייה  קמלה יחד איתו.

"אני לא אומרת כלום. מחמיא לי שאתה מתעניין בי.אבל אתה צריך לעמוד בתור כמו כולם." הפחד נעלם מענייה ואת מקומו תפשה יוהרת נעורים.

"את קצת שחצנית. אמרו לך את זה?" ארוס כעס. הוא לא היה רגיל לכך שקסמיו האישיים לא יעבדו על בנות המין השני. אפילו אלות לא עמדו בפני אישיותו. ולפניו עומדות אם וביתה שיכולות לו.

"כן. הרבה גברים שדחיתי. לימדו אותי לא לחיות בפנטסיות. הן נגמרות כשמתעוררים." אמרה סיינה וחיבקה את אימה כדי לשאוב אומץ.

האם הכועסת אחזה בביתה. "אני מבקשת שתחזיר אותנו לעיר, ודרך אגב. אני מבינה שאם סיינה מסרבת לך. אז זו פעם שנייה. לכן חסוך באיומים. במידה ותגרום שוב את הקרירות המינית שגרמת לפני עשרים שנה. אני אספר למה נענשנו. אני בטוחה שלא תוכל להראות פניך באולימפוס!" ארוס נראה פגוע. סיינה ריחמה עליו. "רגע אמא." היא ניגשה אליו ונשקה לו על עיניו. " גם אתה יכול לנסות מזלך כשאבחר בגבר. עדיין לא אמרתי לך לא." ארוס הסתובב והשתיים מצאו עצמן בחדרה של סיינה. צוחקות ובוכות על כך שהצליחו לצאת בזול מעימות זה.

שבועיים לאחר מכן הגברים הרווקים מהעיר ומהסביבה עמדו בשורה מול ביתה של סיינה. האם והאב יצאו למרפסת מלווים את ביתם שתבחר לה מביניהם חתן. בין הגברים עמד עלם זהוב עיניים. סיינה הבחינה בו מייד -למרות שלא דמה לאל שפגשה, התעלמה משאר הגברים וניגשה אליו ."תן לי את אצבעותיך!" העלם הגיש לה את ידו. היא הריחה את הקינמון שנידף מאצבעותיו. ואמרה לו בשקט כדי שאחרים בשורה לא ישמעו: "אתה מבין, שאם אומר שאני רוצה אותך. אתה חייב לחיות כל חיי לצידי, כבעלי, ולא באולימפוס או בשדות זרים עם אחרות?"

העלם הנהן בראשו בשקט ולחש לה. "באולימפוס יודעים שגם את דחית אותי. ואני מוצא אותך מושכת עד איבוד חושים. הצלחת לתמרן אותי למקום שאף אלה לא הצליחה. אני מבטיח נאמנות וחשק."

"לכולן או רק לי?" סיינה אחזה בשתי ידיו וחייכה חיוך שבע רצון שגם ארוס וגם האם שהביטה מהצד הבינו.

"חשק לכולן. נאמנות רק לך, לכל ימי חייך." מלמל ארוס שהרגיש ששמו נהרס יותר מאשר יופיו הורס.

"הוא יהיה בעלי לשארית חיי!" צחקה סיינה באושר אל כל הנשים כולן.