ריח משכר התפשט באוויר, ריח שבא מכיוון המטבח, ריח של תבשיל חם ומפנק שרק גמר להתבשל והוא שהריץ את כל בני הבית לשולחן האוכל. שם ליד הגז עמד אבא שלי והכין את חביתת השבת לכולנו. החביתה של אבי הייתה מיוחדת במינה, היא הייתה עשויה מהרבה ביצים מוקצפות, כשלתוך הבלילה הזאת הוא חתך בצורה גסה עלי בצל ירוקים ואת הכול ביחד היה שופך לתוך שמן רותח ששם בכמות נדיבה בתוך המחבת. בין רגע הפכה הבלילה לחביתה ענקית גבוהה וצהובה כשהירוק של הבצל שזור בתוכה כמו עוגה יפה וטעימה. אבי היה פורס את החביתה לשלושה חלקים יפים ושווים ושם לנו, לי ולשתי אחיותיי בצלחת.
אבי היה אבא מפנק, לפי דעתו היינו הבנות הכי יפות, הכי חכמות ומוכשרות בעולם. כך הוא חשב, למרות שהמציאות תפחה על פניו יותר מפעם אחת. כל מה שעשינו היה טוב בעיניו. מעולם לא שמעתי מפיו מילת בקורת. שמעתי ממנו רק דברים יפים וטובים.
אני הייתי השובבה במשפחה ולי הוא סלח על הכול. היה לנו סוד, רק של שנינו, שלא גילינו לאף אחד והוא: לפעמים הייתי מביאה לו מהמורים פתקים שבהם היה כתוב: "הילדה מפריעה" והוא התבקש לחתום על פתקים אלה. והוא חתם. בלי לשאול שאלות ובלי להטיף מוסר והכי חשוב בלי לגלות את הסוד לאמא שלי שהייתה אישה מאוד קפדנית.
בילדותי הוא לימד אותי בסבלנות רבה, לרכב על אופניים בגיל מאוד צעיר, לשחות בכינרת בלי לפחד, לנהוג בטרקטור, למסור מסירה נכונה בכדור ואפילו להיאבק בכפפות הבוקס האדומות שקנה. הוא גם היה מלווה אותנו בטיולים שנתיים ובלי שריקת המשרוקית שלו בקצב ההליכה, לא היינו מתגברים על מסלול ארוך וקשה. משרוקית זו שימשה אותו בחוגי התעמלות שנתן ובמופעים וחגיגות שארגן .
אהבתי מאוד את אבא שלי אך לפעמים, כמו כל ילד, גם כעסתי עליו. לא אשכח את היום ההוא שהוא קלע לי צמות והוא קלע אותן כל כך חזק שבמשך יום שלם הרגשתי כאילו שני מקלות מושכות את שערי. אף אחד לא לימד אותו לקלוע צמות ועוד לקלוע אותן עם סרטים צבעוניים. ופעם אחרת הוא שכח לקחת אותי בקומביין הגדול שלו, הקומביין זה הכלי שאוסף את הקש ומאגד אותו לחבילות, כלי רכב גדול וגבוה שצריך לטפס הרבה מדרגות כדי להגיע לכסא ולהגה שלו. כמה אהבתי לשבת בין ברכיו כשההגה בידי ואני מרגישה גדולה וחשובה ובאותו היום שהחלטנו שהוא יאסוף אותי, הוא שכח ואני חיכיתי לו בסיבוב, במקום שהוא אמר לי לחכות והוא לא בא, ואני כל כך התאכזבתי.
והייתה גם את הפעם הזאת שממש התרגזתי עליו זה היה יום שהוא ארגן תחרויות ריצה במושב שלנו ולא הזכיר לי לקחת את נעלי ההתעמלות שלי והשתתפתי בתחרות עם נעלי לכה חדשות, מבריקות ומחליקות שבגללן הגעתי למקום השני, ואני, אני רציתי את המקום הראשון. הו כמה כעסתי עליו וכמה בכיתי, אבל אחרי כמה זמן שכחתי וסלחתי לו.
לפעמים, למרות אהבתי אליו רציתי לשנות בו כמה תכונות. הוא היה צבר, צעיר, יפה ואנרגטי שאהב לרקוד, לצחוק ולעשות שמח. הוא היה שונה מהאבות של חברותי ואני רציתי אבא כמו שלהן, מבוגר, עם שערות שיבה על ראשו, מבטא זר בדיבורו ואותות סבל על פניו. אבל זה היה רק לפעמים, רק בצחוק, חברותיי בכלל רצו להתחלף איתי. בלב פנימה ידעתי שלא הייתי מחליפה אותו באף אבא אחר בעולם, הייתי בת מזל, זכיתי.
