כל מה שאחר כך.

זה הכל, פאקינג הכל. כל מה שעכשיו וכל מה שמחר וכל מה שאחר כך, כי כלום לא משנה כשזה ככה.  זה לא משנה אם זה לא אמיתי, או אם זה כואב, ואם זה בכלל בדמיון או שזה כאן מול עינייך, שחור על גבי לבן או תלת מימד אפילו. כי הכול בא מתוך הכאב שנובע למעשה מכלום שמגיע מחוסר הסיפוק ההוא שחשת, אז, כשהיית קטן. ולא משנה כמה תסמונות יש לך וכמה פסיכולוגים מעורערים בנפשם יכתבו על זה בכמה ספרים שיבוא להם, זה לא ככה אבל זה גם לא אחרת, כי זה מה שיש וזה מה שנותר מהמלחמה שלך. מהמלחמה שלך עם האויב הכי נורא שלך- עצמך. לא אימא ולא אבא ולא המורה מהיסודי, זה בסך הכול אתה שמגייס את החיילים ומקים את צבא ההגנה שלך, נגד עצמך. עם חיל האוויר, הים והיבשה, טנקים ורובים וטילים אינסוף, והכול, הכול בשבילך. זה כמו מתנת יום הולדת מיוחדת שהענקת לעצמך, למספר עגול או משהו כזה, אבל אפילו לא ביקשת מתנה ולא רצית מלחמה או פצועים. רצית, מה בכלל רצית? ואז כמו איזה אידיוט אתה מתחיל לתהות ולחפש אחר עצמך. סמים ואומנות ועבדה בלי קץ, מה שזה לא יהיה, אתה תמצא. עד שתמצא, לפחות תנסה למצוא מפה שתדריך אותך אל האוצר המדובר הזה שכולם מחפשים אחריו וכתבו עליו בכל המגזינים, ומי בכלל חווה את זה? איזו הארה עצמית ואיזה נעליים. מי אתה בכלל ולמה שלמישהו יהיה אכפת מלבד עצמך? זהו, שלא. כנראה שגם לך לא אכפת, ומרב שלא אכפת כל החיים שלך מתמלאים בכנראה, שהם למעשה אולי ששווים לריקנות אינסופית וסימני שאלה. נורא עמוק, לא? להיות כזה מלא סימני שאלה ומהורהר. אולי אפילו סקסי כזה, שתדע.כמה ספרים כתבו על עומק ורגשנות, אולי סופסוף תשיג איזו אישה ראויה. כן, כזאתי, הבלונדי עם העיניים הכחולות והציצי הענק שראית אתמול על המסך של המחשב שלך. "אמא, אני רואה סרט" לחשת בטלפון, אימא בכלל יודעת שאתה כחול?                                                                                                                    איזה שקרן מסריח אתה. יאללה. כי כל מה שאחר כך הוא בעצם עכשיו רק בתבנית אחרת של תאריך אחר ושעה אחרת ורגע אחר בחיים, אבל מה השתנה חוץ מהזמן? שום דבר, מלבד הכאב.