השעה חמש אחר הצהרים. מכשיר הנייד לפתע קורע את השקט ומצלצל.
אני נאנחת, ומניחה את הספר שבדיוק התחיל למצוא חן בעיני.
אני מקווה שזה אתה. הוצאת המכשיר מכיסי ובדיקת המספר שעל הצג מאשרת את תקוותי. אני לוחצת לענות ורק בקושי מצליחה לטשטש את ההתרגשות בקולי.התרגשות לא מוסברת. תוך כדיי שאני מאלצת את גופי השקוע לקום מהתנוחה הנינוחה שהיה בה עד עכשיו, אני מצמידה את הפלאפון לפי וקוראת- "הלו?" אני יודעת שזאת הולכת להיות שיחה שגרתית.
אתה מספר לי על יומך, על הדברים הרגילים, ואני מקשיבה בתשומת לב, ובמעמקי ליבי שוב נאנחת. למה לעזאזאל הוא לא מצא עד עכשיו זמן לדבר עם חברה שלו? החלטתי הפעם לא לשתוק. וכדיי להסתיר את כאבי שאולי בעצם לא מוצדק , אני בוחרת בנימה הסתמית, הקלילה " לך לעזאזל!לא עשית כלום היום, ולא יכלת להתקשר?עד עכשיו?" הוא נשמע קצת מופתע מההתנפלות.הוא בוחר בדרך הרגילה- ממלמל משהו על אמא שלו היתה זקוקה לעזרה ועל זה שנקרע מעייפות וצנח על המיטה והתעורר רק עכשיו.אני בינתיים תוהה לעצמי אם הוא אפילו לא מתאמץ קצת לגוון, או לפחות להשמע משכנע.אבל זה לא משנה. ברירתי היחידה שנשארת זה לאשר עם ה"בסדר" הרגיל,ההוא שמופיע אצלנו כל כך הרבה פעמים,ושוב לכעוס על עצמי שהגבתי כך, על אף שהתאמצתי הפעם לנהום את התגובה בנימה מיובשת למדיי.
אנחנו ממשיכים בשיחה. שיחה רגילה, שגרתית- בדיוק כמו שחשבתי. אתה מקדיש לי עשר דקות, זמן שניתן בהחלט לכנותו מכובד. אתה פשוט נורא ממהר ללכת לשחק כדורגל, קבעת איתו כבר לפני חצי שעה.. אין לי כבר כוח להגיד לך שבעצם זה לא הגיוני, כי הריי אמרת שרק עכשיו התעוררת. במקום, את סוף השיחה אני מייבשת, בודקת בתקווה אם אתה נפגע. אתה נפגע.אני נזכרת ששבוע שעבר אמרת לי שלעיתים אני ביצ'ית, זה גורם לי להרגיש רע, ואני כבר מתחרטת על שהרסתי לך את המצב רוח.
אתה אומר שאתה אוהב, ואני מתרה בליבי שלא יתרגש. אני לא משיבה לך שגם אני. אתה מבטיח להתקשר יותר מאוחר, ואני מקווה שהשיחה הבאה תגמר יותר אופטימית.
אני ממשיכה לשכשך רגליי במים.נראה שבלי לשים לב יצאתי מהצימר תוך כדיי שיחה איתך לכאן. מים כחולים. לא צלולים למדיי, אבל מספיק טובים לצנן את רגלי החמות, לצנן את ראשי עם כל המחשבות.
אני חושבת עליך. על חיוכך. פרץ געגוע פתאום תוקף אותי בפעם האלף באותו יום. אני מרגישה פאטתית, הריי היית איתי רק אתמול. מעניין אם גם לך יש רגעים כאלו. אתה אומר שכן, אבל בעצם אין סיבה שהאמין לך.
פתע מבחינה בעיני הניבטות אלי ממשטח המים השליו שמתחתי. הם נותנות בי מבט. אני מתקפלת, ויודעת שלא אוכל להתעלם.ואני יודעת. אני זאת שהורסת לי את הכל.הפחד, הפארנויה שיום אחד תלך, מרחיקים אותי ממך, גורמים לי ולך- לא להיות בכלל. אני מרגישה מטורפת. זה רק כי אני אוהבת אותך כל כך, נכון? נכון. זה רק בגלל זה.בזה אני כבר בטוחה.
אני צריכה ניקוי. פנימי. יסודי. של הלב. של הגוף. של הכל. ובמחשבה אחרונה זאת קופצת לבריכה.
