יצירות אחרונות
אי אפשר עוד (0 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -04/05/2024 22:19
הקזוארינות (0 תגובות)
צביקה רז /שירים -04/05/2024 21:46
כְּשֶּהַתוֹתַחִים רוֹעֲמִים (0 תגובות)
אביה /שירים -04/05/2024 16:45
הַלֵּב. הַלֵּב. (1 תגובות)
רבקה ירון /שירים -04/05/2024 11:58
עמימות (0 תגובות)
תומר קליין /שירים -04/05/2024 11:30
ימים חסרי נשימה (5 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -04/05/2024 08:58
ויפה, כה יפה הדרך (9 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -03/05/2024 22:07
סיפורים
שתי דקות
השעה 10 בבוקר בדיוק. התנועה בשדרה הרחבה זרמה כסדרה. לפתע, צריחת הצפירה פלחה את האוויר. כסרט וידאו שנחתך פתאום, המכוניות נעצרו בו זמנית, יושביהן יצאו ונעמדו לידן בדום מתוח. למרות המחזה היוצא דופן הזה, התחושה הייתה של משהו צפוי וידוע מראש. דוד עצר כמו כולם את רכבו וקפא על-ידו בדום. אולם עבורו היום הזה לא היה שונה מאחרים. לא היה זקוק לשתי הדקות האלה כדי לזכור. לא עובר יום מבלי שרואה את עצמו מוציא את הגוויות החמות עדיין מתאי הגזים, מבלי שרואה את עצמו זורק אותן לתוך התנור שיהפכן תוך זמן קצר לאפר... והאימה, האימה הנוראה שכוחותיו יעזבוהו והוא יאבד את עבודתו וכתוצאה מכך– את חייו. הצפירה פסקה. דוד, כמו שאר הנוסעים, חזר למכוניתו והמשיך בדרכו. לא היה לבד. השדים האלה היו חרוטים בנפשו, נצחיים כפי שנצחיים הם המספרים הדהויים המקועקעים בזרועו. תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |