חללים

עומדת אני בשערי העיר

ומביטה בנכנסים מהדרך

צופה אני בכל בחור

הנישא על כתף או שכוב על שכם.

צופה אני, ודמעה מעיני גולשת

בראותי את הבאים בשער

דוממים, ונישאים על כתפי חבריהם

ושואלת פניהם, האים אתה בם.

אך השמים קודרים ודוממים הם

ופני האדם אטומים, ועוטים בשתיקה

השער שנפתח לבאים טרם שב וננעל

כממאן להסגר עד בוא אחרון אורחיו.

והנה מתקרב אתה בני, אל שער העיר

מטלטל מעל ראשי האדם ונישא מהם

ענייך כבויות, לבך דומם,

בני מובא בשער, ואל הקבר יורד.

אתה נישא על כתף, ופניך חיוך

צועק, צוהל, ומניף ידיים

שואל בקולך, האים פה אפרים

ויען קול ויאמר כן, כאן נמצא גם חיים.

ואני עומדת בשער ומביטה בבאים

ורואה את בני עולה לשמים

אפנה מן השער, אברח מהעיר

לא אשוב בשערה, ורגלי לא תדרוך רגביה.

© כל הזכויות של תוכן יצירה זו 39/2  שייכות ל-  shulibangi