אליהו הנביא

לילה יורד והלבנה מחייכת במרומים

על השביל הוא פוסע, השביל שאל פתח ביתי.

עיני עצומות ולבי פועם ורועם כרעם

נפשי ישנה שנת ישרים, שנתו של ילד רך

השוכב כזקן על ערש דווי באחרית הימים.

על דלתי הוא נוקש חרש

מקיש, וסב לאחור, שולח מבטו לשמים

מחשש  שתכעס הלבנה וכוכב יסיר אורו

פן הקיץ משנתי לקול ידיו הנוקשות.

ואני על משכבי מחריש וזיעה גופי שוטפת

מתעטף במעיל פן צינה לבבי תצנן

יוצא אל חיוך הלבנה המאיר את השמים

ידו בידי הוא נותן ועל שביל זהב ינחני.

אני הילד הקט עם אליהו הנביא מתהלך

המובילני לאור מתוך החושך האפל

לבקשתו של אבי שהלך בטרם עת.

© כל הזכויות של תוכן יצירה זו 45/1  שייכות ל  shulibangi