הדבר האחרון שזכר מלפני שאיבד את הכרתו, היה קול גברי צעיר ששאל בטון מבוהל מאחורי גבו: " אדוני, מה קרה, אינך מרגיש טוב?" ואז את אותו הקול, הפעם בצעקה רמה: "תזמינו מהר אמבולנס, האיש הזה התמוטט!". עוד שני דברים, זכר, קדמו לערפול חושיו: הוא תחב מוכנית את הכרטיס שהחזיק בידו לתוך כיס המכנסיים שלבש ואז ראה את האותיות המודפסות על העיתון שלפניו הולכות וגדלות, כשראשו צנח עליו.
התעורר על מיטת בית חולים, מוקף מכשירים ומסך מהבהב. משניסה לזוז, הבחין שמגופו משתלשלים חוטים המחברים אותו למכשיר כלשהו. אחות צעירה וחייכנית הופיעה,רכנה לעברו ושאלה בקול מתקתק לשלומו. אמר לה שהוא מרגיש בסדר. שאל מה קרה לו.
" איבדת את ההכרה ברחוב והביאו אותך לפה. הרופא כבר ידבר איתך." היא לקחה קומץ ניירות בידה ושאלה פרטים על זהותו ומצבו הבריאותי. אחר-כך בקשה לדעת את מי יש ליידע על מקום הימצאו. הוא חכך בדעתו ולבסוף מסר לה שם ומספר טלפון.
נרדם שוב והתעורר כשיד גדולה נגעה בכתפו. איש מבוגר בחלוק לבן עמד מעליו.
"אני דר' איצקוביץ, עברת אירוע לב, עכשיו מצבך התייצב. בינתיים קיבלנו את ההיסטוריה הרפואית שלך, אני מבין שכבר עברת צינתור. אנחנו משגיחים עליך, נבדוק את כל מה שצריך ונחליט על הטיפול. בינתיים מנוחה מוחלטת, ו...כמה שפחות לקחת ללב" הוסיף בחיוך לפני שנפנה ממנו.
"כמה שפחות לקחת ללב" אמר הרופא. זוהי בדיוק הסיבה בגללה החליט לפני שלוש שנים על המהפך בחייו. אז הוא התמוטט במשרד, במהלכה של התדיינות סוערת בענייני הפרוייקט החדש שעליו עמל מזה מספר חודשים. האחריות, המתח המתמיד, הויכוחים, הלילות ללא שינה בגלל דאגות והתלבטויות – כל אלה גבו את מחירם. התעלם מהתרעות – קדמו להתמוטטות כמה אפיזודות של דקירות בחזה – אך למי היה זמן להתייחס לזוטות כאלה. ואז בא ההתקף הראשון. אחרי הצינתור, לאחר שמצבו התייצב, הרופא לא הלך איתו סחור סחור, אמר לו את האמת לאשורה : לבו חולה, לא עומד בקצב המטורף של חייו. אם הוא רוצה להמשיך לחיות, עליו לעשות שינויים דרסטיים: עבודה קלה, לא מלחיצה, הרבה מנוחה, אוכל בריא, טיולים רגליים באוויר הצח.
הוא לא מיהר לחלוק את המידע עם אשתו. חייו היו ההפך הגמור ממה שהמליץ לו הרופא: עבד שעות רבות בלחצים מתמידים , לא ראה אור יום כמעט, אכל או ארוחות חטופות או מופרזות ועתירות קולסטרול במסעדות עם לקוחות, ועל ללכת ברגל בחוץ – לא היה בכלל מה לדבר, את סופי השבוע בלה במיטה, ממוטט מעייפות. אך לעשות שינויים קיצוניים כפי שהציע הרופא - כיצד יכול בשלב הזה של חייו? הוא הרי הקברניט של הספינה הזאת שבנה - העסק שלו - ובלעדיו היא תטבע ללא ספק. בנו לא מעוניין וגם לא בנוי לקחת את ההגה לידיו, הוא רק נהנה מפירות הזהב שהעסק מניב, חי לכאורה חיי בוהמה בקרב חבורת האומנים אליה משתייך, בהבדל קטן אחד: את ציוריו הוא מצייר בדירת הסטודיו שאבא קנה לו בתל-אביב ונוהג במכונית ספורטיבית יקרה מהדגם האחרון, שלא בדיוק נקנתה ממכירת ציוריו. ועל בתו, מה יש לדבר...הוא ידע ששנוי אמיתי בחייו פירושו שחיטת התרנגולת שמטילה ביצי זהב וחרד כיצד משפחתו תקבל החלטה כזאת. הרי כבר מספר שנים שהרגיש אסיר בכלא שבנה במו ידיו, היה ער לעובדה שחומות כלאו לוחצים יותר ויותר על דפנות ליבו, אך הוא הלך כבר רחוק מדי מכדי לסגת: אחוזת המשפחה המפוארת שבנה, הטיולים היקרים בעולם, רמת החיים שאשתו וילדיו הסכינו לה - כיצד הוא יכול לסגור פתאום את הברז?
הוא שכב בבית החולים הפרטי ששם החלים לאחר הצינתור ועשה חשבון נפש ממושך. התלבט רבות לכאן ולכאן. הוא בן 52 ועדיין רוצה לחיות. ולחיות – פירוש הדבר לשנות מן היסוד את אורך חייו, כי הרי בעשר השנים האחרונות, מאז שהעסק גדל והתרחב כל כך, אין לו כבר חיים. ואז נפלה ההחלטה.
משחזר הביתה מבית החולים, שיתף את אשתו בהחלטתו: הוא ימכור את העסק ויפנה לחלום הישן שלו, יקנה משתלה, יהיה מוקף בפרחים, בצמחים, יעבוד בידיו, ירגיש את מגע האדמה... כמובן שזה יחייב צמצומים, כנראה יצטרכו למכור את הוילה, אך מה הם צריכים את הבית הגדול הזה עם החדרים הרבים והריקים ? מה להם ולבריכת השחייה שבנו, מתי כבר טבלו בה לאחרונה? סתם קישוטים יקרים ומיותרים. "נהיה הרבה יותר מאושרים, אהיה יותר בבית, נוכל לבלות סוף סוף ביחד, ליהנות מן החיים..."
הוא מצטמרר לזכר במבט המבועת שזרקה לו אשתו: "השתגעת לגמרי!..." הכאב עדיין מפעפע בו כל אימת שנזכר במבול ההאשמות והנאצות שיצאו באותו יום מפיה: אגויסט, רק על עצמו חושב, שום התחשבות במשפחתו, מה עם עתיד ילדיו... ומכאן הדברים נחתכו במהירות. כבר למחרת עזב את הבית עם שתי מזוודות בלבד. שכר את הדירה הקטנה בה הוא מתגורר עד היום, מכר את העסק ופתח משתלה. השאיר לה את הכל ולא הסתכל לאחור. כמובן, הילדים מחרימים אותו מאותו יום, בגד בהם, סגר להם את הברז, עכשיו שניהם נאלצים לעבוד, רחמנא לצלן ...
ראה את נעמי נכנסת לחדרו, מבטה מבוהל . תפסה לו את היד ואימצה אותה אל ליבה. משדברה, קולה שידר כל כך הרבה דאגה ו...הוא מעז לחשוב, כל כך הרבה אהבה. הוא ידע מזה זמן מה שהיא מעוניינת בו, אך לא החליט בינו לבין עצמו מה הוא רוצה, למרות משיכתו אליה. וגם חשש לקלקל את יחסי העבודה המצוינים ששררו ביניהם ברומן חולף.
את נעמי קיבל לעבודה בעקבות מודעה שפרסם בעיתון. חפש מומחה לצמחים עבור המשתלה שלו והיא הראשונה שפנתה. היו לה קבלות במקצוע והיא מצאה חן בעיניו, אז החליט על המקום להעסיקה. אישה קטנה ונערית חרף 46 שנותיה, גרושה מזה זמן רב ואמא לבן חייל. היא עובדת אצלו כבר כמעט שנתיים והפכו לחברים קרובים מאד, אך לא מעבר לכך. הרהר לא פעם כיצד יראו החיים בחברתה, אך נרתע מלקלקל את החברות ואת יחסי העבודה שביניהם.
הוא הביט בעיניה ושמע את קולה המודאג, ולראשונה הבין בבירור שמבחינתה זה הרבה מעבר לידידות או ליחסי עבודה. לחץ את ידה בחוזקה: "אני יצאתי מזה, אהיה בסדר גמור, הכל יהיה בסדר, את תראי..." אמר לה בחום.
לפנות ערב היה לו עוד ביקור. קול שנשמע מוכר העיר אותו משרעפיו. ראה לפניו פנים מחייכות ולא מוכרות של בחור צעיר." שמי רונן", אמר המבקר, "אני זה שראיתי אותך כשהתמוטטת בבית הקפה והזעקתי עזרה. איך אתה מרגיש עכשיו?" הביא כיסא מפינת החדר והתיישב לידו. השיחה קלחה בקלות ולמרות פער הגילאים ביניהם, הם מצאו הרבה מן המשותף. הוא אהב את חוש ההומור של הבחור שגרם לו לצחוק מכל הלב וגם את העובדה שלא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, כאופייני לאנשים צעירים רבים.
נעמי ורונן היו מבקריו היחידים והם המשיכו לבוא בקביעות כל תקופת אשפוזו. ובליבו הפצוע הרגיש את ליבם ואהב את מה שראה. הוא שמע את סיפור חייו של רונן, בחור עני מעיירת פיתוח שבא לעיר הגדולה בעקבות חלומו ללמוד בישול, להפוך לשף ולפתוח מסעדה. כעת הוא עובד בערבים בשוק הסיטונאים על מנת לממן את הלימודים היקרים בקורס יוקרתי אצל מיטב השפים בארץ.
כעבור שבועיים שוחרר לביתו. נעמי באה אליו כל ערב לאחר סגירת המשתלה וטיפלה בכל צרכיו כאילו זה מובן מאליו, וגם רונן המשיך לבקרו כל שבוע, והם ניהלו שיחות ארוכות על כל הנושאים שבעולם. בתקופה הזו התגבשו אצלו שתי החלטות, אך הוא דחה את יישומן עד שיעמוד שוב על רגליו ויחזור לעבודה.
ביום שהרופא הודיע לו שמצב ליבו יציב והוא יכול לחזור לשגרת חייו, הוא צלצל לרונן וקבע לפגוש אותו בבית הקפה שם התמוטט. הם נפגשו לפנות ערב לאחר סיום לימודיו של הבחור והזמינו קפה עם עוגות. רונן הרגיש בהתרגשותו והביע דאגה, אך הוא הרגיע אותו שהכל בסדר. יש לו משהו לתת לו במתנה. הוא לא צריך את זה, אמר, אך רונן, כבחור צעיר העומד בראשית חייו, בוודאי ימצא לזה שימוש. אך יש לו שני תנאים: שלא ידברו יותר על המתנה לאחר קבלתה, וגם שלא יספר לאיש שהוא זה שנתן אותה. בייחוד לא לנעמי. הבחור המופתע זע על כיסאו באי נוחות, הוא לא מצפה לשום מתנה ממנו, שמח שיכל לעזור באותו יום, כל אחד היה נוהג כך, לא צריך שום מתנה... אך הוא היה נחרץ ורונן הרים ידיים. הוציא מכיסו כרטיס הגרלה ואמר : "זכיתי בסכום כסף בהגרלת הפיס, אני לא צריך יותר ממה שיש לי, אתה כן צריך, אני רוצה שהוא יהיה שלך". הוא לא גילה לו באיזה סכום מדובר, תירץ בכך ששכח עקב מה שעבר עליו. שילך למפעל הפיס עם הכרטיס, הם כבר יגידו לו.
לאחר שהבחור הנרגש הלך, נכנס לחנות תכשיטים באלנבי וקנה טבעת עם יהלום צנוע. עשה את דרכו ברגל למשתלה שלו. יציע לנעמי נשואים בין הפרחים שלהם. אין מקום מתאים מזה.
הוא הרגיש קליל ומאושר. אבן נוספת נגולה מעל ליבו, אותה אבן שגרמה להתקף הלב באותו יום, כשבדק בעיתון שלפניו את תוצאות הגרלת הפיס מאותו שבוע והבין שהוא מחזיק בידו את הכרטיס הזוכה ב-21 מיליון שקל.
כל הזכויות שמורות ©
