זה היה נורא, כל כך נורא, עד שלא יכולתי לסבול יותר. השתגעתי, פשוט השתגעתי, כל כך השתגעתי שהתחלתי צורחת בכל הכוח שהיה אצור בי, נדחף החוצה מהריאות דרך הלוע מתגלגל על הלשון והחוצה: "דדדדדדדדדדיייייייייייייייייייייייייי!!!! מ ס פ י ק !!!! אני לא יכולה יותר לשמוע!", תפסתי בשתי ידי את הראש, כיסיתי את האוזניים, דחפתי אותו בין הברכיים, והמתנתי שהקולות ירגעו ויחדלו, שהשקט יחזור.
כל מה שקרה, קרה ביום בהיר אחד, דווקא בשבת.
לא התכוונתי, אפילו לא ידעתי שעד כדי כך הוטרדתי בִפנים, בראש, בלב, הכל השתחרר.
אני בטוחה שבכל אותם פעמים שחשבתי עליו, מודעת או לא מודעת, הצטברו לי שם בפנים כל הפקעות, במקום העגול והעמוק, בין הפופיק לחזה, היכן שמתאספים ובאים כל הרגשות והתסכולים שלא באים על סיפוקם והופכים לגושים, לפעמים פשוט הכל מתפוצץ.
אז וודאי היה זה אחד מאותם הימים.
באותו בוקר קמתי ומצאתי את עצמי לבד. הבית נראה יותר גדול מהרגיל, פתוח מכל עבר, טובל בשקט השורר. האמת, על אף שהיו אצלי בלב אי אילו נקיפות, גם לא מעט כעסים, החלטתי שאהפוך את המחשבה למשהו אחר והרבה יותר מועיל. אז אני לבד, לעיתים זה די נחמד, לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. להתפרקד אם בא לי, לזלול אם מתחשק לי, לפתוח את הטלויזיה סתם ולזפזף, ואם אין לי כח לשום דבר אחר, לזחול מתחת לשמיכה, לעצום את העיניים ולנסות לשכוח מכל העולם.
אחרי הקפה השלישי וכמה הרהורים שגרתיים שעלו ובאו לי, אלה שלא נותנים שום דבר ואינם משנים כלום, מלבד אולי להוסיף לעצמי עוד כמה שאלות שיוותרו ללא תשובות, החלטתי שאני יוצאת החוצה. אני אצא מהבית ואתן לרוח שתישא אותי, לכל הרוחות.
כל הדרך צעדתי ושמחתי כי היום היה במיוחד יפה. צעדתי ולא החסרתי בעיני את כל היופי מסביב שקבלנו בחינם. את העצים, הצמחים והפרחים, את הרקיע התכול, כל גזע ועלווה, כל עלה כותרת וצבע לטפתי בעיני. כל קרן שמש שהאירה וצבעה, כל משב אויר שליטף ענוגות את פני, ראיתי, הרגשתי ואהבתי. הלכתי והלכתי ומבלי להרגיש, כל הדרך חשבתי.
חשבתי שאם מישהו, סתם איזה גבר, היה עוצר אותי באמצע הרחוב ושואל אם אני יודעת מהי המילה הכי מדוברת בעולם?, הייתי עונה לו, בטח! מה אתה, לא שפוי?! וכשהוא היה מתחיל להתרחק עם פרצוף נעלב, הייתי קוראת אחריו: "הי, הלו הלו! תעצור! לאן אתה הולך?. מה זה, אתה ככה סתם עוצר אשה ברחוב כי מתחשק לך , ושואל שאלות. אתה לא חושב שמגיעה גם לי שאלה אחת לפחות?! הוא כמובן היה נעצר, מסתובב ומסתכל עלי תוך שהוא חושב. מיד הייתי מנצלת את הרגע ושואלת: "אתה יודע מה היא המילה השניה?". הוא היה מקמט את המצח, מרים את הגבות ואומר: "אממממממממ.... לא יודע, אני לא מצליח לחשוב". הייתי מיד פורצת בצחוק, ככה ממש מול פניו, מסתובבת וממשיכה ללכת, שימשיך לדבר עם עצמו. איזה טיפש, אם הוא לא יודע, אז אין צורך שיידע. וזו בדיוק המחשבה שחלפה לי בראש, עד שהרגשתי בה: חשבתי על השם, שתי השמות, השתיים האלו במיוחד שרוב הזמן הן נפרדות, ולפעמים, בעיני האנשים עשויות להפוך לאחת, כי יחד, הן תהיינה עבורם הרבה יותר הגיוניות.
מאחר ואני מיומנת המשכתי לצעוד, עד שמצאתי את עצמי בפאתי תל-אביב, ליד הצומת הגדולה, על ידה אני יודעת מצויים שדות חרושים, ובהמשכם פרדסים ומרחבים טבעיים. מאד התחשק לי לחוש בכפר, אז לקחתי את הפניה שמאלה והמשכתי לצעוד. חלפתי על פני שני בתי קברות והצטמררתי רק מן המחשבה, חלפתי על פני משתלות וכמה אתרי בניה, חלפתי על פני בית ספר לרכיבה, וראיתי ליד הארווה כמה סוסים שנראו משועממים, לועסים עשבים וזנבותיהם צנפו בזבובים. לבסוף הגעתי לשטח והתחלתי פוסעת בשבילים שחוצים את השדות, עד לשדירת ברושים.
היו שם המון שדרות ברושים קצרות. מאחורי כל שדרה התחיל שדה, או מטע, או פרדס. חציתי את השדרה הראשונה ונכנסתי לשטח של מטע. גיליתי המון עצים ירוקים וגבוהים ועל ענפיהם משתלשלים פירות אבוקדו ירוקים כהים. המשכתי וגיליתי עוד מטע עם עצים נמוכים, ובין עלוותו ראיתי פירות מנגו תלויים, בצבעי כתום מוכתם באדום, כה בשלים עד שנראו כמתפקעים. מתחת לעצים, על האדמה, נחו עשרות פירות נושרים, חלקם רקובים ובאושים, חלקם טריים ושלמים.
התעייפתי וכבר הייתי רעבה. אספתי כמה מפרי המנגו שנח על העפר, התיישבתי על האדמה, נשענת על עץ רחב, שפשפתי היטב את הקליפה על פני מכנסי ונגסתי מהפרי בהנאה, עד שנרגעתי.
השקט מסביב היווה כרית רכה למחשבות. הן חזרו, מתאספות ובאות כזמזום דבורה, אל ראשי. נזכרתי שהמון פעמים חשבתי עליו בהקשר של עצמי, ושבכל השנים שאני חיה עלי-אדמות שמעתי אינספור פעמים אנשים מדברים ומזכירים את שמו. בעיקר מתוך עצב שיש בו יאוש עמוק ואובדן תקוה, ותמיד כשדיברו עליו הנידו ראשם. תמיד חשבתי כמה מוזר, הרי קיומו הוא לצורך הפוך, להעלות חיוך על הפנים, להביא שמחה שתרחיב לבבות. ובכל פעם חשבתי, כמה מעציב. אולי אצא לחפש אותו, בשביל עצמי, בשביל כל האנשים בעולם. מי יודע לאן הוא נעלם. אולי משהו קרה לו ואף אחד אינו יודע, אולי נרדם לכמה מאות, אולי בכלל הוא שוכב במקום מבודד, פצוע ולבד, או אולי התאהב ונדחה, נהיה מדוכא והחליט לפרוש מן העולם?.
תהיתי, לו הייתי בלש, איך הייתי מתחילה לחפש אחר מי שלא ידוע שמו המלא או מקום מגוריו?. אולי לוּ היה לי תאריך לידה?. לא, ברור שבספרי הרשויות לא נרשם, ובכלל לא ברור באיזו ארץ נולד. הייתי די באפילה באמצע היום, אבל בשום אופן לא רציתי להרים ידיים. בתוך לבי פנימה חשתי שאולי זו תהיה שליחותי. התחלתי לחוש את היאוש, הרגשתי שהוא מזדחל לי פנימה, מנסה להשתלט עלי בערמומיות. מיד התרוממתי ונעמדתי על רגלי, והתחלתי להסתכל סביב. עמדתי שם, באמצע המטע לבד, לא היתה אף נפש חיה מלבדי בכל המרחב, מוקפת בעצים נמוכים ומסביבם שדות ירוקים, שמש מזהרת שלחה קרני סנוורים לעיני. הרמתי עיניים לשמיים ולפתע פערתי את פי והתחלתי לקרוא בקול: " צ ד ק ! צ ד ק ! צ ד ק !!!
איפה אתה?! ובעצמי נדהמתי מהמהלך.
עמדתי שם והמתנתי, ורק הציפורים השיבו לי בציוצים. הם לא התכוונו אלי, הן פשוט ניהלו שיחה בינם לבין עצמם, וניתרו מעץ אל עץ. הרוח נשבה בנעימים והמשיכה ללטף לי את הפנים. היתה לי הרגשה טובה בלב, תחושה שמשהו מרגש עומד לקרות. אי-אפשר להסביר איך מתהווה רגש כזה. הרגשתי במעמקי לבי תחושה מאד חזקה, מין תחושה מיסטית שמשהו נשגב מתהווה מסביבי.
אחרי כמה דקות המתנה ארוכות שהיו מתוקות כמו ענן צמר גפן רך, הרגשתי ששוקעת לי אבן קטנה בלב. לא יכולתי להאמין שהתבדיתי. מה, עד שמישהי סוף סוף קוראת לו ברצינות לשיחה של ארבע עיניים, עד שמישהי רוצה לארח לו לחברה ובחפץ לב להפיג את בדידותו, לא, לא תיתכן שום דחיה.
החלטתי שאקרא לו שוב, אך הפעם אקרא לו אחרת. יצקתי לקולי כמות ענקית מכל האהבה שיש לי לתת, תיבלתי בכל הרוך הצפון בלבי וקראתי שוב, בקול גדול: "צ...א...א...א...א...ד...ד...ד...א..א..ק.!" אפילו סלסלתי בקולי.
דמיינתי אותו מופיע, נפיל, שאיש חי עוד לא זכה לראות, פניו מאירות וחיוכו שובה, ואת המלאכים-ילדים הנושאים את שובליה הארוכים של גלימתו הצחורה בחיוך תמים, וקולם מתנגן כקול פעמוני רוח.
את מה שקרה מאותו רגע ואילך, בחיים לא הייתי מסוגלת לדמיין.
זה היה נורא ואיום. רגע לפני, לא יודעת איך ומדוע, הציפה אותי הרגשה רעה. הרגשתי שהרוח חדלה והאויר נשאב, ראיתי את הציפורים עפות ומצווחות בבת-אחת, להקות להקות מתוך העצים. השמש נסוגה ונעלמה מאחורי ענן כבד ואפור שהופיע משום מקום, והיתה הדממה הנוראה שעמדה לרגע אחד והקפיאה את הכל, ומיד נמוגה. אז התחיל כל הרעש הנורא, בלתי אפשרי אך חי וקיים: מכל עבר, מלמעלה ומלמטה, מכל ארבע הרוחות, אפילו מתחת לאדמה רחשה תכונה, רעש איום מתאסף מכל העברים וצובר תנופה, רעם הרעים ברקיע המשחיר בעצם היום הבהיר, חריקות ואוושות, צלילים עמוקים ולא מוכרים בקעו ממעבה האדמה, צווחות איומות, דקות וגבוהות הלכו והתגברו כמו נחילים עצומים של חרקים מזמזמים, שריקות משונות ניסרו את האויר, יבבות וקולות בכי מזוויעים, מין בליל מזעזע של קולות מהגיהנום, ורוח נעלמה נושאת את כל הקולות הנוראים אלי, מן החלל הגדול אך מחניק העוטף אותי ביגון, והרעש ממשיך ומתגבר ומתאסף כענן מאיים ובצליליו של הרעש אני שומעת צלילים כועסים, רוטנים, ניחרים. הרגשתי אימה מטפסת עלי ומכסה את כולי. אני מנסה לברוח אך אינני יכולה לזוז, רגלי קפואות במקומן, ידי מתעופפות באויר, כמנסות לסלק את השאון העצום. איני יכולה לסבול את כל הקולות מסביבי, אני שומטת את זרועותי ומנסה להאזין לכל הטירוף, אולי אם אקשיב אצליח להבין משהו. עוד ועוד קולות מצטרפים, נדמה לי שאני שומעת בתוך כל התוהו והבוהו קטעי מילים: "א..י..ן.. א..י..פ..ה ב..ג..ל..ל.. צ..ד..ק.. ר..פ..א..י..ם. ל..א.. מ..ת.. ", כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה צער וסבל, פרצתי בבכי סוחף, בכיתי ובכיתי ללא הועיל. הקולות המשיכו להתגבר, האוזניים כאבו לי נוראות והרגשתי שהן בוערות: "אוי ואבוי, חשבתי, ממש אבדון. מה עשיתי, מה הערתי, מה הבאתי לכאן??! איזה דבר נורא", לא יכולתי יותר לסבול את כל הרעש שהיכה בי שוב ושוב והתחלתי לצרוח כמשוגעת: "די, די, די, תפסיקו בבקשה, אני מצטערת, מבקשת סליחה, פשוט לא ידעתי". זה לא עזר, להיפך, הקולות המשיכו וגבהו, ומסביב ראיתי עצים מתכופפים ונשברים אחד אחרי השני, ואז כבר לגמרי השתגעתי.
אחרי המון זמן שעמדתי שם עם הידיים על הראש שתחוב בין
הברכיים, כאב לי נורא הגב, כאבו לי גם הרגליים. פקחתי את העיניים, וראיתי שהכל חזר לקדמותו, למרות שמסביב ניכרו עקבות נזקים כבדים. התרוממתי לאט לאט, עדיין הותרתי את הידיים על אוזני, עד שהתיישרתי, ואז בזהירות הרמתי למרווח קטנטן כף יד מאוזן אחת, על כל מקרה, אם אצטרך שוב להחזירה מיד, כדי להקשיב. השקט חזר, אותו השקט, טבעי וחי, שקיבל את פני כשהגעתי, ושוב שמעתי ציוצי ציפורים.
"לא יאומן איזה סיוט", הפטרתי מתחת לאפי. החלטתי להסתלק מכאן מיד ולא לחזור לעולמים.
התחלתי פוסעת במהירות לכיוון ממנו באתי ופתאום שמעתי קול צלול וגבוה אומר: "שמת לב איזה באלאגן עשית?! ממש חוסר אחריות מצידך. מה, את לא חושבת לפני שאת מפעילה את הפה?"
הקול היה עמוק וכל כך גברי וממש נשמע קרוב אלי, אולי אפילו מעלי, אבל אף אחד לא עמד לידי, בדקתי, נשבעת. הסתובבתי ובדקתי בכל הצדדים, הרגשתי קצת מבוהלת כשלא מצאתי אף אחד, אבל אחרי רגע הבנתי שמי שזה לא יהיה, אם היתה לו איזו כוונה להזיק לי, כבר משהו היה קורה. בכל זאת, הייתי לגמרי לבדי.
"סליחה???! מי זה? איפה אתה?. אל תנסה להפחיד אותי. תתגלה מיד!" אמרתי את זה בקול רם, שהוא לפחות יחשוב שאני לא ממש מפחדת.
"שאלתי אותך שאלה, אני מצפה שתעני לי!", חזר הקול חזק וברור, ממש קול רדיופוני.
הרמתי את הראש למעלה, אולי הוא נמצא סמוך על גזע עץ, חומד איתי לצון, וכמה שפילחתי בעיני את הגזעים עמוסי הענפים והעלווה עד לגובה הצמרות, לא הצלחתי לראות שם שום דמות אדם, רק כמה ציפורים מתעופפות.
"אני לא עונה לך עד שתתגלה! בשום אופן ופנים אני לא מדברת עם האויר", עניתי בקול והרגשתי כאילו אני מדברת עם רואה ואינו נראה, וחוץ מזה לא יפה להגיד את המילה הזאת, באלאגן, אתה יודע שבפולנית הפירוש הוא בית זונות?".
"חה חה חה... שמעתי את הקול צוחק ומתגלגל, את יודעת שאת ממש חוצפנית וגם שאין לך בכלל כבוד!" המשיך והוסיף, אך הנימה שבקולו היתה מאד רצינית.
שתקתי והמשכתי לפסוע הלאה וראשי מורכן. לא היה לי כח לשחק במשחקי מחבואים.
"אני באמת לא מבין אותך. קראת לי, ביקשת מכל הלב שאבוא. הנני כאן! את נסוגה מקריאתך?!" אמר הקול
עצרתי מיד. לא האמנתי למשמע אוזני. עצרתי, אבל עדיין לא חזרתי לאחור. עמדתי וראשי מורכן מפני שכל הרגשות סערו בתוכי והלב שלי הלם. קצת התביישתי בעצמי וגם ניסיתי לחשוב, מה עלי לעשות עכשיו. הרגשתי כמו ילדה באמצע התגשמות חלום.
הסתובבתי ושאלתי בהתפעלות: "זה באמת אתה, צדק! צדק האמיתי והגדול?!"
לא שמעתי שום חיוך בקולו כשענה:"כן, הנני!"
"מה, אתה רוצה לומר לי שבאת לכאן באמת בגללי?"
"הגעתי כי קריאתך היתה שונה ומזוככת מנימה אישית"
"תודה רבה, באמת. אני מאד מעריכה את העובדה שטרחת להגיע לכאן במיוחד כדי להגיב לקריאתי. רציתי לדבר איתך, פנים אל פנים. טוב, כבר הבנתי שלזה אני לא אזכה. רק רגע, סליחה, קשה לי לעמוד ולנהל כך שיחה רצינית, אפשר לשבת?"
"שבי".
התיישבתי על גזע עץ שהתגולל על האדמה, הרמתי עיניים ושאלתי: איפה אתה?",
"זה בסדר, אני כאן על ידך, על מה רצית לדבר?"
"זה בסדר אם אתחיל בשאלה?, יש לי הרבה שאלות לשאול אותך"
"אני מקוה שלא יותר מדי, תתחילי"
"מזמן רציתי לשאול אותך, איפה אתה, לאן נעלמת????!"
לא קיבלתי תשובה.
"למה אתה שותק, למה אתה לא עונה לי?!"
"אני חושב"
פתאום הרגשתי איך הזעם עולה בי ומתפשט "חושב?! בשביל מה אתה צריך בכלל לחשוב, מה יש בכלל לחשוב?! ומה עם כל תפקידיך, אתה יודע כמה אנשים בעולם זועקים אליך, קוראים לך, מתחננים ומבקשים את עזרתך? מליונים אולי מליארדים, יום יום סובלים מכל כך הרבה עוולות, מכל כך הרבה חוסר, מהחוסר שלך, צדק, האם לא בשביל זה נוצרת?!"
"פתאום את כבר לא כל כך שמחה?!"
"איך אוכל לשמוח, במיוחד אחרי מה שקרה עכשיו, מה שהמחיש לי עד כמה אני צודקת, חה, תראה באיזו מילה אני משתמשת! עד כמה אתה כל כך חשוב בעינינו, בני האדם. אפילו את הגדול בכוכבי הלכת קראנו על שמך. ולא רק, שהרי כל ביטוי בעל משמעות של מוסר יש בו קשר ישיר לשמך, רבים הביטויים, השמות, המעידים על הרצון והצורך לצדק. איך אוכל לשמוח כשהכל לשווא. דמי האנושות זועקים מן האדמה. אז צדק, אולי תחזור לעשות צדק?!" סיימתי את המשפט באנחה כואבת.
יד רכה ובלתי נראית אחזה בידי והקימה אותי ממקומי, "בואי אתי ילדתי, בואי ואראה לך איך ומי צריך לעשות צדק!"
ריחפתי. גופי היה כנוצה המתערסלת בידי רוח קלה. ידי אחוזה בידו של צדק. דאיתי מעלה מעלה, אל מעל לעננים, לא היה שום פחד בלבי.
שלושה ימים תמימים לא יצאתי מהבית. לא הלכתי לעבודה, לא עניתי לטלפונים, לא אכלתי, רק שתיתי מעט מים. לא הסכמתי לספר לאף אחד מבני הבית לאן נעלמתי כמעט ל- 24 שעות. לא, לא הייתי בדכאון. לא כעסתי על אף אחד, לא. הייתי זקוקה להרבה שקט כדי לעכל, לעכל את הדברים המופלאים שחזיתי בהם, להאמין שלא הזיתי את כל מה ששמעתי וראיתי.
הרגשתי שנולדתי מחדש.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
