את אני

10.2.07

את אני

אני יושבת לבד, מנסה להסתכל פנימה. אני רואה בלאגן. הרבה בלאגן. דברים באים אל מול עיניי ונחטפים אל החלל ללא חזור. אני צועקת בלבי "חיזרו! אני רוצה לדעת עוד" ואין עונה. אני שואלת עד כמה אני רוצה לדעת ומהו הדבר שבחטף אני רואה ולא עוצר.

אני רואה אותי קטנה, מחפשת הכוונה ובו בזמן אני גדולה, מסתכלת מהצד ובוחרת טעויות. ועכשיו אכן אני ילדה גדולה, אולי אישה והילדה עדיין מחפשת מה נכון. כאילו נשארה בשאלה ולא קיבלה תשובה. הילדה הקטנה נפרדת מכל בחירותיי.

ואני רוצה לשחררה לחופשי ושואלת למה בכלל עזבתי אותה בגפה מלכתחילה. היא כלואה שם מזה הרבה שנים. לא חזרתי לשחררה, לא ידעתי שכלאתי אותה. ואני תוהה, מי הוא שעשה את הבחירות אם לא היא? מי בחר להוכיח על בסיס קיומי לכולם שהוא אחר, שהוא לא היא?

אני מבינה שלא יכולתי אחרת ואני רוצה לבחור היום לשחררה שתוכל לבטא את כל מה שקיים בה, אבל משהו לא מאפשר לי. בהתחלה חשתי כי היא מפחדת ממני, אולי כועסת ולא רוצה להביט בעיניי, אולי פוחדת שתפגוש משהו אנושי שלא תוכל לעולם להאמין כי הוא זה שהשאיר אותה בפנים כל השנים, רעבה, עייפה, מלוכלכת, לא רוויה, ולעולם יותר לא משחקת עם הילדים שבגילה. הרגשתי כעס שנראה לי כמו פחד חזק, ולא יכולתי לתאר לעצמי למה שתפחד אם היום אני קוראת לה לצאת אלי.. ולאט לאט ראיתי שהמנעול בסורגיי פינתה פתוח, אך הדלת לא נפתחת לרווחה. הילדה שומעת קריאותיי, אך ממאנת לצאת לחופשי. ניסיתי להבין האם אלה פחדיה או כעסה, אך מאחוריהם ראיתי שברון לב, ראיתי פחד אחר. היא ידעה לאן הלכתי כשנטשתי אותה אז, לפני המון שנים.

היא ידעה  שהלכתי אל דרך רצופת פחדים משלי. היא ידעה שחיפשתי לשמור על עצמי שתמיד אהיה מספיק טובה, שאף אחד לא יזלזל בי, שאף אחד לא ישפיל אותי, שאף אחד לא יגיד לי שאני טיפשה. וכל הדרך הוכחות והוכחות וכל הדרך פחדים של אכזבה ובכל הדרך הזו מעולם לא הסתכלתי אחורה לראות מה באמת נמצא שם. כלאתי את כל מה שיש בכלוב מכוער ומרעיש למען הילדה לא תשמע את כל מה שבדרך. ועכשיו היא תוהה, בדיוק כמו באותו הרגע שעזבתי אותה, היא נשארה באותה השאלה. האם אני מספיק טובה? האם אגדל להיות חכמה? האם אף אחד לעולם לא יוכל לומר לי שאני לא שווה, שאני נחותה, שאני אישה כמו שנשים הן נשים, בשבילך? האם אגדל להיות שונה? האם תצעק עליי? האם תשפיל אותי?

האם אוותר על מחשבותיי ורצונותיי לך? האם אהיה כמוך? האם לא אוכל לעזור לך לעולם? האם לא אצליח ביקר לי מכל? האם אגדל ואוכל לשנות את עולמך? את עולמי שאינני יודעת לאן הוא מוביל והאם לבי הקטן ישרוד בו? זו אני ששאלתי אז, זו אני ששואלת היום את אותה השאלה.

והילדה הכלואה מפחדת לצאת ולהיווכח מחדש בכל מה שהרגישה מאליו ואולי אף מעולם לא הייתה השאלה שאלה.

והילדה מפחדת לצאת לקראתי ולאכזב אותי. עכשיו אני מבינה. היא מפחדת שלא תהיה מספיק טובה בעיניי, שלא תהיה חכמה, שלא תהיה יפה, ולבסוף, שתישאר לבד שוב. שתישאר בלי התהייה הגדולה מכולן. היא מפחדת לדעת שכל הדרך הלכתי והלכתי והלכתי ולבסוף, בשביל מה? בשביל מה? אני רוצה להרגיע אותה, לומר לה שאני יודעת כל-כך הרבה דברים שלא ידעתי, שאין לה ממה לפחד. אבל מה שמפריד בינינו זו הידיעה ומה שמשאיר אותי היום ואותי אז באותו המקום, זו התחושה, ללא פרשנויות, כאילו מעולם לא הייתה דרך, כאילו לא עברו למעלה מעשרים שנה. היא יודעת למה היא לא ניסתה לצאת ולחפש אותי ואני יודעת למה מעולם לא הבטתי שוב לאחור.

לפני כשנה פגשתי אותה, מנמש במקרה, ליד הבריכה הטבעית, שם חיפשתי ולא ידעתי מה. והיא חייכה אליי באותן השפתיים הרחבות שלי ובנפנוף יד של ילדה שמחה ותוהה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאה החוצה לרחוץ בבריכה הגדולה ולחזור. והיום היא מתדפקת על דלתות לבי ואני מנסה לשמוע את רחשי לבה וכמהה כל-כך להכיר אותה ולשמוע, רק לשמוע את קולה שנאלם.