אִתָּךְ

אִתָּךְ / יהושע רוזנברג

לֹא הֶחְמַצְתְּ לִי פָנִים כְּשֶׁתָּעִיתִי

לֹא זָעַפְתְּ כְּשֶׁאִבַּדְתִּי אֶת דַּרְכֵּנוּ

וּבִמְקוֹם לְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה

הָיוּ פְּנֵי מְכוֹנִיתֵנוּ מוּעָדוֹת

הֵי דָּרוֹמָה לְאַשְׁדּוֹד.

"תָּעִינוּ בִּגְלַל  הַשִּׁלּוּט הֶעָמוּם", הִכְרַזְתְּ,

וְהִצַּעְתְּ בְּנֹעַם שֶׁאֶכָּנֵס לְמַלֵּא דֶּלֶק

בְּתַחֲנָה הַפְּתוּחָה בַּלַּיְלָה.  

"עַכְשָׁו כַּאֲשֶׁר הַמְּכָל מָלֵא

אַתָּה יָכוֹל, מִצִּדִּי, לְהַמְשִׁיךְ עַד אֵילַת

אֲנִי אִתְּךָ לְצִדְּךָ".

וַאֲנִי הָיִיתִי כָּל כֻּלִּי אִתָּךְ

בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה הָעוֹלָה הַבַּיְתָה.