סיפורים

במגירת השולחן של סבתי מצאתי דלת

במגירת השולחן של סבתי מצאתי בילדותי דלת. דלת מעץ, שהצבע הלבן התקלף ממנה פה ושם, מן דלת ישנה עם פיתוחים.
 דלת רגילה, בתוך המגירה של שולחן הכתיבה הגדול מעץ דובדבן. אהבתי לשבת ליד השולחן הזה ולחוש את העץ חי ופועם תחת מעטה הלק השקוף. יום אחד הוא היה עושה לי עיניים ומצחיק אותי , ביום אחר היה מפריח טבעות וקצת מפחיד
הכי אהבתי לפתוח את המגירה הסודית שלו , ולהציץ לעולמות אחרים דרך חור המנעול של הדלת שבמגירה. הייתי סופגת לתוכי את הקסם שדלף מהזמן האחר ואז סוגרת את המגירה וממשיכה , בשקט, בשקט בעיסוקיי.
לפעמים הייתי מביאה לסבתי אוצר קטן שהצלחתי לגבש מהחלקיקים שפעפעו לתוכי: ריקוד, ציור או סיפור. ידעתי שתשמור עליהם היטב, גם סודותי לא חששתי להפקיד בידיה הכל מבינות.  מפתח לדלת מעולם לא ביקשתי, אם כי  מדי פעם משכתי בידית רק כדי להווכח שהדלת עדיין נעולה
ולוותר.
 הייתה זו הדלת שלה! וגם כשפתחה אותה עבורי מעט בשנותיה האחרונות, לא העזתי להכנס פנימה. עמדתי על הסף וחיכיתי, פה ושם שאלתי שאלה קטנה, מהוססת, בזהירות. היו אלה מסעות קצרים מהם חזרתי עם מתנות מעברה: אגרטל, עדי, קופסה לתכשיטים, מחרוזת, ספרים, אפילו זכרונות.
אכן לא הרביתי לחטט במגירה שלה, אולי משום שהייתי משוכנעת שהיא אוהבת לשים את הדברים על השולחן ולא להחביאם במגירות ואולי חששתי מפינות חדות. 
ובינתיים חיפשתי את הדלת שלי, כזאת שבמגירה. יצאתי   למסע ארוך ומייגע, מסע שארך שנים רבות. פתחתי אין ספור מגירות ובאף אחת לא מצאתי דלת.
בזמן האחרון אני חושבת שמצאתי את המגירה הסודית ,אנשים יקרים עזרו לי למצוא בה חלון. חלון הזדמנויות לעולם קסום משלי. אם אעבור דרכו ואמשיך במבוך אולי אמצא את הדלת? בינתיים אני אוספת המון מפתחות, שלא אתקע בחוץ מול דלת נעולה ואצטרך להסתפק בהצצה דרך חור המנעול .
 
 
 

תגובות