"במגרת השולחן של סבתי מצאתי אותה".....
אחלה משפט פתיחה, אגיד לכם. אבל לי אין מגרה לגשת אליה, סבתי מצד אבי נפתרה זמן רב לפני לידתי.
וזו מצד אימי נפתרה כשהייתי כבת 5 והותירה לי זיכרון קלוש שממנו ספק אם אוכל לרקום את סיפורי.
אך אני מנסה לקבץ פירורי זיכרונותיי ולבזוק בהם את געגועיי ולהצית ניצוץ שיבעיר את נפשי בכמיהה למלא את אותה המגרה שאיננה, כך שאוכל לגשת ולחטט בה מדי פעם, כי לא נותר לי מסבתי דבר.
מצבתה נחרבה בשיטפון שהכה בה בארץ נוכריה ועלי לבנותה מחדש, מילה, מילה, דמע, דמע, געגוע, געגוע, ועצב.
כל כך הרבה עצב היה נסוך בפניה של סבתא לאה וחרט קמטים עמוקים בעורה השחום-אפרפר.
ושיערה דהוי, צבוע חום ערמונים אסוף בקפידה מאחור. ועיניה, תואמות לגמרי לצבע שיערה, נטולות ברק, כספר בכריכת עור נושנה.
שפופת קומה, לבושה בגדים נקיים אך חסרי צבע או גוון כלשהו שניתן להיזכר בו.
טרקלין דל רהיט, קירות בז' בתוליים, תנור ארובה מצופה אריחי קרמיקה בלבן תכלת בעל דלתית כבדה יצוקה.
ואני, נצמדת אל קיר התנור החמים ומגרגרת בהנאה ומסרבת להינתק ממנו לו לרגע. ובחוץ יום סגרירי מושלג וכאן גן עדן וריחות מאפה וטוב לב השופע מליבה של סבתי.
היא מביאה לנו שרפרפים לשבת עליהם ושתינו, צמודות אל התנור, רוכנות מעל ספר ילדים גדול ממדים.
והיא קוראת לי סיפור על חתולה שאש מכלה את ביתה והיא מנסה נואשת לכבות את הלהבות בדליי מים.
ציורים צבעוניים מתארים את העלילה: בית אבן אדום וארובה תקועה בשמיים תכולים מתמירה שובל עשן שחור, להבות פורצות מחלונות פעורים וחתולה שדומה להפליא לחתול במגפיים גוררת דלי מים ועיניה ירוקות ענקיות בורקות בנחישות ואומץ לב.והיא כמובן תצליח, חתולה-חתול של סבתא. ויהיה סוף טוב. והזיכרון נגמר בדף אחרון של הספר, לפני דף הכריכה. ספר אחד ויחיד שאי פעם זכור שהקריאו לי.
וכאן אני, בביתי במטבח וראי שנטלתי מאדן החלון לפתע נשמט מידי ומתרסק לו לרסיסים על ריצפת עץ סביבי.
ואני רק בת 5 בבית שומם. וכעבור שעות ספורות נכנסת אימי ועיניה דומעות ופניה מכורכמות מצער.
היא נותנת בי מבט יגע ולאחר מכן בוהה באימה ברסיסי ראי ואני חשה את עצמי רוצחת. כי יודעת אני שמראה שבורה מזמינה את מלך המוות ועיניה של אימי מספרות לי שסבתי כבר איננה. וכבר לא יהיה יותר תנור ארובה מופלא והחתול כבר לא יציל את ביתו וריח מאפה לא יכה באפי וספר-עיניים של סבתי יוותר סגור לעד.
וכעבור שנה שוב תבוא אימי ועיניה דומעות ותתיישב במיטתה הענקית, ותבכה את יגונה על מות סבי שמצא את גופתו בפתח דלת הכניסה לביתו, מתנדנדת כפעמון ענק וחבל כרוך סביב צווארו.
לא יכול היה לשאת את בדידותו והצטרף לסבתי, אך לא לפני ששחרר את עשרות יוניו מכלוב ענק שבחצר.
והם חגו עוד דקות ערוכות מעל בית סבי וסבתי, נפרדים ממנו לשלום.
והמגרה ענקית וסיפורי דל וקמוץ. אך עכשיו יש לי מקום לבוא ולגעת בפצעיי ילדותי.
ודמעותיי ישתפו את עיניי שוב ושוב ליד מצבה דמיונית.
ותודה לך, גיטה.
