הבלוג של גלקסיונר

 סבתא שלי גרה בבאר שבע, לבד, בבית קטן בן שלוש קומות, שהיה, למעשה, מוזיאון המאה העשרים ואחת. הוא שכן בין בניינים גבוהים בני ארבעים-חמישים קומות לערך, אך מערכת מראות הצליחה להביא אל צידו המערבי של הבית ואל הגינה הקטנה מעט אור שמש. במשך כשעתיים, שלוש הייתה השמש מלטפת אותנו בקרניה. היו אלה השעות הקסומות של אחר הצהריים, כשאחרון המבקרים כבר עזב את המקום וסבתי הביאה את המאכלים האהובים עליי: סלט ירקות  טרי ופרוסות לחם מחיטה לא מהונדסת. על זה נהגתי להזליף שתיים – שלוש טיפות שמן זית.

תחילת המאה העשרים ואחת, סוף "עידן הזבל". כבר בסוף המאה העשרים, עם סגירת החיריה כאתר קבורה להררי השיירים של הפעילות האנושית בערי גוש דן, התחילו להשקיע בטיפול נכון בפסולת:  שימוש חוזר במשאבים, מחזור,קבורה סניטארית , זבל כמקור אנרגיה. האנושות ניסתה הכול כדי לא לטבוע באשפה, אבל המהפך האמיתי התרחש כאשר המונח "זבל" הוחלף ל"משאב". גם המילה "פסולת" הוצאה מהשימוש הרשמי.

 בספרי הלימוד מהתקופה התייחסו ל"משאבים משומשים" לעומת "משאבים טבעיים", כמו עץ, חול או פחם. מיותר לציין שכיום מביאים את הילדים למוזיאונים כדי ללמדם משאבים טבעיים מהם. הנפט אזל מזמן, פחם אף הוא נדיר ויקר ערך. עצים ניטעים מחדש, אז עוד אפשר לפגוש את המשאב הזה פנים אל פנים בחורשות קטנות המפוזרות על פני כדור הארץ במספר מקומות.

במוזיאון שבניהול סבתי היה גביש מידע שהקרין על מסך ציורי ילדים עם הסיסמאות הקוראות לניצול השיירים. "ננצל את הפסולת עד תום, לאיכות הסביבה נתרום", כתב האחד. בת שמונה כתבה בכתב נקי ומסודר: "האשפה היא המשאב הבא". בציור צבעוני במיוחד הציג ילד יצירתי איש מרוצה השולף כסא מערמת הזבל ומכריז בשמחה: "משאבנו בזבל". אני משוכנע שהוא הושפע קשות מהפרסומות של תחילת המאה, אולי אבא שלו היה קופירייטר? או סבו?

סבתא שלי הסבירה, שהמהפך החל ב'קטנה' : בהתחלה הופיעו בכל מיני מחסנים ומוסכים מוזנחים  שלטים  בנוסח "קונים כל סוגי מתכות: ברזל, אלומיניום, נחושת" אחר כך הוספו השלטים "קונים כל סוגי פלסטיק".  השימוש בניר היה עדיין גדול למדי, למעשה גדול מדי, אז רבים מצאו דרך להתעשר מאיסוף ומחזור הנייר. כשהייתה מספרת לי על מאות האנשים שמצאו את פרנסתם מנבירה בהררי האשפה או מסתם מיון הזבל הביתי של אנשים שהתעצלו לעשות זאת בעצמם, היו עיניה מתמלאות דמעות הערצה: " תאר לך," הייתה אומרת לי בפעם המאה," אנשים טובים אלה הקריבו את בריאותם למעננו, הדורות הבאים. לולא הם, לא היו לנו היום משאבים בכלל, ושום התיישבות בחלל לא הייתה אפשרית לולא יישמנו את הרעיונות הנהדרים שלהם למחזור ופיתוח בר-קיימא. במבט לאחור אני חושב  שהיא הייתה רומנטית מדי, שבויה עד כלות בהערצתה לאנשי המאה העשרים ואחת רק משום שהשקיעו את מרצם בתיקון הנזקים שהסבו לסביבה המגלומנים של המאה העשרים. היא סירבה לשמוע ולו מילת ביקורת אחת על רעיונות שדגלו בהם ומעשיהם ל"טובת האנושות", שאולי נבעו כוונות טובות, אך למעשה הובילו לאסונות איומים לא פחות. 

תגובות לבלוג: