סיפורים

בית קטן בסערה

הוא מביט אליי בחיוך אותנטי, מעט נסוג, וקריצה איכותית, סימן ההיכר שלו. מה שהתחיל כיום בהיר אחד של רוח מתחזקת, נמשך למחשבות בלתי פוסקות על יקום נפרד מהמציאות. 'את מתבלבלת יקירתי, אם את חושבת שתורידי את מעטה הערפל לרגע מעינייך'. לא ברור למה אבל פתאום דברים נראים יפים יותר, וקצת מפחיד לחשוב שמשיחה אחת והרבה התאכזבויות, אני מפנטזת על אהבה אסורה. כמו כל אהבה אחרת.

נחזור למציאות לרגע, שנים רבות חלפו מאז עיניי ריחפו לראשונה אל גשמי המין השני, המתפאר בהדרו, משליך אליי קמצוצי אהבה רגעיים. ואתה הראשון, במבטך המתייאש, שאני כותבת עליו. באמצע ארוחת ערב עלובה, כשהקירות צבועים בלכלוך מהביל, התיישבת מולי בנונשלנטיות ברורה. ' ערב טוב פלוגת חורב'.  ערב טוב לכם, חייכתי לעצמי, כשעיניו ננעצו בשלי לרגע. האם זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בך, אינני בטוחה. טריליוני אנשים זרים מולי, מרחפים להם בין צלחת חומוס לפיתה חמימה. סוף מסע.

שיחות קטנות, בלי הרבה הקשר ביניהן. צלחות מתערבבות ביניהן בהרמוניה שחוקה. אחד מול השני, ונראה שלא צריך דבר יותר. מתהלכים בשקט אל תוך שדה גשום, מלא ברקים ורעמים, והצרה שמנחמת היא השקט הבדוי. בית קטן מופיע ממול, לכל הירצה לשוב. מעולם לא חשבתי עליו, והוא הופיע בטבעיות גמורה. לרצות או לחדול כבר לא מהווה שאלה קיומית. ברקע האוויר מתנקה, נותרים אנשים ספורים באולם והרבה זבל אורגני.

באיטיות התרוממתי מהשולחן, כשכל מחשבה בראש נעלמה. קמת איתי כמעין מהלך ספור מראש. דיברנו בשקט אל תוך האוויר המקפיא, וחייכת בעצבות כששמעת שאני עוזבת. 'חבל, אבל העיקר שתהיי מאושרת'. לא יכולתי לצפות לתגובה מרגשת יותר, מהבנאדם הכי זר שאני מכירה. מכל בנאדם שאני מכירה. המשכנו לקפה ארומטי, חיוכים צדדיים. בקריצה מדופלמת אמרת שאתה צריך ללכת, ואני הנהנתי לרגע הקסום ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה. 'תתני לי ללכת?'. 

'יש לי ברירה?'. והוא הלך לו ליקום המציאותי הנפרד.

ראיתי אותו מאז עוד אינספור רגעים קטנטנים, וכבר פתאום כמעט ששכחתי מה היה מיוחד אז, ביום הכי קר בשנה.

ראיתי אותו מאז, ביופי המתגלם בעצבות, ודברים השתנו אל תוך מציאות מהולה בשגרה אכזרית.

 

איני יודעת מה יקרה מעכשיו, אבל זה כל היופי, הציפייה, האכזבה, ועוד סיפור אחד למגירה.

תגובות