"מה אעשה עם החוט?" - שאלתי.
באמת, מה אעשה עם החוט.
מדי פעם, רק כשאני בשקט ולבד, בלי יחיאל, עולות בי מתוך הגוף, מתוך הנשמה,
שאלות הקשורות בקשר שלי,
הקשר שלי עם יחיאל. השאלות עולות ומסתלסלות מהגוף בִּפְנִים כמו חוט,
חוט דק דק, שקוף. החוט עולה מהרגליים. כאילו שני חלקים לחוט. ואז הם
מתחברים, שני החלקים של החוט, לחוט אחד, דק דק ושקוף. החוט עולה בבטן,
מטייל, מגיע עד הלב, מסתובב סביבו כמו ריקוד יפה וממשיך בעליזות לראש.
כשאני מגרדת בראש, אני יכולה לדמיין את החוט, להרגיש את הקצה שלו, לדבר
אליו, להתייעץ איתו,לשתף אותו. אח"כ אני מגרשת אותו בלחש וחיוך והוא עושה
את כל הדרך חזרה עד הרגליים.
הכרנו, יחיאל ואני, במכולת של יעקב. ממש משהו בנאלי, מקרי. כך זה המשיך, הקשר של יחיאל ושלי, כמו שממשיכים לקנות חלב ולחם, גם סוכר. רק הזמנים נהיו מכוונים. כאילו במקרה, אבל מתוכננים. שנינו מגיעים באותם הימים. שנינו מסתובבים בין המדפים, במכולת של יעקב, באותה שעה. שעה שאחר כך מתארכת על הספסל ליד הבלוק שלי בשכונת שרת. לפעמים על הספסל ממול
הבלוק שלו.
בזמן הזה לא אכפת לנו מהעולם. הסל פלסטיק שלי בינינו, על הספסל הכחול, שמתקלף לו הצבע. הסל של יחיאל מונח ליד הרגל הימנית שלו, על המדרכה.
ככה, ברגע של מבוכה, או סתם שתיקה, אני יכולה להכניס יד ולשחק עם עגבניה או תפוח, או סתם להחזיק בידית, שעטופה בבד. ככה, כשהידית עטופה בבד, כדי שלא יכאב לי שהסל כבד, האצבעות נהיות פחות אדומות ונפוחות עם סימנים לבנים.
מדי פעם, רק כשאני בשקט ולבד, בלי יחיאל, עולות בי מתוך הגוף, מתוך הנשמה,
שאלות הקשורות בקשר שלי, הקשר שלי עם יחיאל. השאלות הם כמו קשרים על
החוט הסודי שלי. לפעמים אני חושבת אם יחיאל בכלל רוצה כמוני בקשר הזה. אם
הוא רוצה בקשר הזה מרצונו, באמת. אני חושבת, ולא מצליחה לגלות – מהו, בעצם,
מרגיש? כי יחיאל שותק בדברים כאלה. יחיאל לא אומר דברים של רגשות. גם כשאני
לוחשת בתוך הגוף, לחוט, ושואלת אם בכלל הוא צריך, יחיאל, את הלב שלי...החוט
שותק ואז נדמה לי שלא נעים לו לומר לי, שהוא לא מרגיש. שהוא סתם נעים לו על
הספסל בשמש, כשהיא לא חזקה מדי. שהרי כשהיא מסנוורת בעיניים, הוא מסתיר
עם הידיים כמו מצחייה של כובע של בנאי, סוגר את העיניים שלו ואומר שצריך ללכת.
קם ולא מגלה אם יבוא מחר לקנות חלב, ששכח היום. ככה הוא הולך והחוט שלי בבטן
מסתבך.
לפעמים אני רוצה לצלצל אליו בערב. עוברת על יד הקופסא של הטלפון, מסתכלת על
העמוד הצהוב שליד, על השפופרת השחורה. נזכרת שהוא לא נתן לי פתק ואין לי אפילו
מספר אחד, וצריך שבעה.
רציתי להגיד לו, בלי לראות את הפַּנִים, שככה קשה לי שהוא הולך ולא משאיר
לי מילים לַבִּפְנִים.
***
"מה אעשה עם החוט"? - שאלתי. "הוא כל כך דק ושקוף. אם רגע ארפה, מה אז יקרה?"
***
לפעמים,בלילה, אני מתחבאת מתחת לשמיכה, כמו קונכיה שהשבלול שלה לא יצא. ואז,
כשאף אחד לא רואה איתי מה שאני רואה, אני מדמיינת בתמונות קטנות, איך אני מפתיעה
את יחיאל עם בלון וכתובות. לפעמים אני חולמת על ארוחה מוצלחת, כמו שסבתא יוּפָה
היתה מכינה. ואני מביאה לו, זורחת ומגישה. פעם דמיינתי שאני מפזרת לו בארונות, בין הבגדים, שוקולדים הכי טובים. דודה שלי, רבקה, מצד אבא, גלתה לי שזה סימן שאשה מותרת לגבר. ככה אני חושבת שהיא אמרה. פעם באה לי תמונה, מתחת לשמיכה, כשכולם כבר ישנו, והיתה שם אשה טובה שהשתוללה עם האיש שלה והיא היתה כל כך שמחה וצחקה. ראו את זה בעיניים שלה, במצח שחייך כמו מרגרינה רכה...ומהר העברתי תמונה.
***
"מה אעשה עם החוט?"
***
- הלו.
- מה?!
- הכל בסדר?
- רגיל.
- אין שינוי.
