הבלוג של גלקסיונר

ואז היא חזרה אלי. פתחתי את דלת חדרי לצאת והנה היא לפניי, שערותיה זוהרים באורו הקלוש של המסדרון, זרועותיה מושטות אלי ללטף את ראשי. אימצתיה מיד אל חיכי, דמעות אושר מציפות את עיניי. היא חזרה אלי! שלומה טוב והיא אוהבת אותי! לא הייתי צריך יותר מזה. שאלתי אותה אם חלפה הסכנה, היא אמרה לי שכן, אבל לא לגמרי.

משכתיה לתוך החדר ונעלתי היטב את הדלת. במשך שעות שקדנו על השלמת הקשר הפיזי, את הקשר הרוחני הרי נוכל להשלים גם מרחוק! והיא הייתה צמאה! בחורה צמאה כל כך לא ראיתי מעולם, אני חושב. אטואטה, היא מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש. מסתבר שהבחורה פראית לגמרי, אין לה גבולות בכלל! ועד כה הייתה קרירה, נדמה היה ששיא התהליך קצת מגעיל אותה, שכל מה שמעניין אותה הוא הקטע הרוחני. זה לא שלא הייתה מתמסרת לי, היא הייתה נענית לחיזוריי הגשמיים, אבל העדיפה יותר שאגע בה ברפרוף, אריח את נבכי גופה. היא העדיפה להטריף אותי, להרגיש אותי מתמסר לגחמותיה. ופתאום... כאילו בקרה בכל החלומות הרטובים שלי והחליטה להגשימם אחד לאחד. אם היה לי ספק באהבתה, הוא נמוג לגמרי במערבולת התאווה.

"ילד," היא לחשה לי," אני רוצה שתעשה לי ילד."

"ילד," לחשתי לה, "אני רוצה שתלדי את בני."

אחר כך הלכנו לאכול. והפעם אני דאגתי לה שתאכל, והובלתי אותה בשבילי החממה,

וכשישבו תחת הדקלים דמיינו איך נשתעשע עם פרי אהבתנו.

" בבית הספר בירושלים," אמרה לי מהורהרת," היו הילדים צוחקים על האף שלי ושרים : 'אטואטה, אף בטטה. אטואטה אף בטטה'. מה זה בטטה?" שאלה

הסברתי לה , בערך. הביטה בי ברצינות ולחשה בהיסוס: "אתה חושב שלבן שלנו יהיה אף ענק?"

חיבקתי אותה חזק - חזק : "יהיה לו אף נהדר והוא יהיה הילד הכי אהוב והכי נהדר."

"והוא יהיה חכם וממציא כמוך ו..." אטואטה תפסה את ראשה בשתי ידיה, פניה התעוותו והיא השתתקה באמצע המילה. כבר הושטתי את ידי לחפש את המיכל הכסוף בכיס חולצתה, אך היא התאוששה והנידה את ראשה לשלילה: "זה משו אחר, עזוב."

ניסיתי לדובב אותה. לשווא. רק הייתה מוכנה לספר על השנה שבילתה עם הוריה השגרירים הגלקטיים על פני כדור הארץ, בירושלים. היא למדה בבית ספר של בני כדור הארץ ולא עם ילדי הדיפלומטים משום שהיה חשוב מאוד ש"תתערה באוכלוסיית הילידים, שתכיר אותם היטב."