פרק ד
מנהל מחלקה כירורגית אורטופדית ד"ר יובל בארי התעקש כי על חמשת החיילים להחלים בחדר אחד. ניסיונו הרב בקליטת פצועים, בפרט חיילים, לימדו כי ישנה חשיבות על להליך השיקום הנפשי החל מן היום הראשון של החזרה להכרה, עובר לשיקום הלכאורה פורמאלי. התמודדות קבוצתית לתפיסתו הייתה תמיד, אמפירית, יעילה יותר. על דלת הכניסה למחלקה עטו קבוצה של כתריסר עיתונאים שניסו להתנגב אליה במטרה להשיג תמונה בלעדית של הפצועים שחולצו מתקרית ליל אמש. מזל, האחות האחראית של משמרת הבוקר ניסתה בשארית כוחותיה, לאחר לילה קצר משינה, בשל מחיבותה לאירוע משפחתי, להסביר בחן שאפיינה, לקבוצת העיתונאים כי לא תורשה לפי שעה להיכנס למחלקה משום החשש לבריאותם של החיילים, אך אלו לא התרצו. הסקופ העיתונאי בער בעצמותיהם והם ניסו תחילה להחניף לאחות האחראית וכשזו לא הראתה סימני כניעה החלו מנסים תחבולות שונות ומשונות. צלצול המעלית גאל את מזל מקבוצת העיתונאים, ד"ר בארי יצא את דלת המעלית ולמשמע השאון זקף את מבטו ממסמך בו היה שקוע, הסיר את משקפי הקריאה והתקרב לעברם. הוא פילס דרכו בין הכתבים המתגודדים והתייצב לצידה של מזל. ד"ר בארי חכך בגרונו כמבקש להשמיע דברו, משאלה חשבו כי הלה הולך למסור הודעה רשמית שתקו. לאכזבתם, החל מסביר בלשון ברורה ותקיפה כי עליהם לעזוב בו ברגע ולא לפני שהדגיש כי התנהגות שכזו לא מתקבלת על הדעת ככלל במחלקתו ובפרט לא בשעה שכזו. יוסי מ- YNET שהכיר את ד"ר בארי מזה שנים, קרא בשמו הפרטי ,"יובל, כמה שוכבים שם בחייך, שחרר לנו מספר", אך ללא הועיל.
ד"ר בארי פתח את דלת המחלקה וסימן למזל להקדים להיכנס. יחדיו הם צעדו לאורך הפרוזדור וכמו שהסכימו בשתיקה ניגשו שניהם לעבר חדרם של חמשת החיילים. חמשת המוניטורים הציגו נקודה ירוקה וכהה שטיפסה לאיטה במעלה ההרים הדמיוניים שעל המסך וגלשה במדרונותיהם. שלושת החיילים והחיילת היו עדיין היו שרויים בשינה עמוקה, לאחר שהתאוששו מחומר ההרדמה. ד"ר בארי לא הביע סימני דאגה מיוחדים באשר לארבעה, להוציא את ערן.
"מזל אני חושש מטכיקרדיה (Tachycardia), המוניטור מראה סימני דופק אבנורמלי".
"כן, ד"ר לייזה ביקשה להזריק פתידין (Pethidine) לאחר ביקור הרופאים, ערן התעורר והחל נאנק מכאבים, כנראה שזו פעולה אנטי כולינרגית של התרופה.
"אני מבין, נשאר במעקב מזל"
"בהחלט ד"ר בארי".
"יופי".
ד"ר בארי יצא מן החדר ומזל שעמדה מעל מיטתה של מיכל, הביטה ארוכות בתווים העדינים של הבחורה הצעירה שפניה הושחתו קלות. כמה שהיא יפה ושברירית חשבה לעצמה, מה עשתה שם בין קבוצת הגברים החסונים. טריקת הדלת הקיצה אותה מן השרעפים, מזל השירה מבטה והתבוננה דרך החלון. היא התקרבה אליו וראתה כיצד כתום וארגמן נמהלים בשמי התכלת של רמת גן, אווירת שבת החלה אופפת את ישראל ומזל נזכרה שעליה לסיים את בישולי השבת שנדחו משום חתונת ליל אמש. בצאתה החוצה זרקה מבט נוסף לעבר החיילים ומלמלה ברחישה "שתהיה לכם שבת שלום ילדים יקרים, שתהיה לכם שבת שלום". היא הלכה לעבר תחנת האחיות והביטה בחמלה על משפחות החיילים שהיו מפוזרות לאורך הפרוזדור. שתי בחורות ישבו על הרצפה וראשן היה שמוט בין הברכיים, גבר עם זיפי שיבה נשען על הקיר ועצם עיניו. הרדיו הקטן שהיה מונח בחדר האחיות ניגן את Smooth Operator של Sade ושדרנית גלגל"צ אחלה למאזינים בקול נינוח סוף שבוע רגוע.
נאדיה סיימה את שיחת הטלפון לאביה הדאגן, אשר לא טרח להסתיר את חששותיו מהצעתה של יסמין. נאדיה הייתה בתו הקטנה, בילדותה הייתה ממתיקה עמו סודות על הבנים שהיו מחזרים אחריה בבית הספר היסודי, מאז הם נשארו חברים טובים. היא ידעה להעניק לו את הכבוד הראוי לו, לא משום חובתה בהיררכיה המשפחתית או המסורת העדתית, אלא משום יכולתה המופלאה להשכיל, כבר בגיל צעיר מאוד, את העונג שהסב לו תפקיד האבהות. כל שיחה עמו הייתה מעלה חיוך על פניה, היא לא יכולה הייתה לפגוע בו, אף כאשר החלה חווה את אש מרד הנעורים דולקת אחריה, ידעה כי התבגרותה תהא שונה.
בו בשנייה שניתקה הפך סבר פניה מודאג. היא ידעה כי עליה להזדרז לפני שיחל הכדור הצהוב להעיר את שמי דרום לבנון, אז תהא גלויה לעיני כול. היא הביטה סביבה ומשראתה שאין סכנה נשקפת פתחה אט אט את מכסה תא המטען והביטה ברואי. ראשו היה מונח על צלב מפתח בורגי הגלגלים, גופו מוטל כגוויה ורק נשימותיו הסגירו כי עודו בחיים. נאדיה החלה מושכת את רואי החוצה בכל כוחה אך מסתו הקשתה עליה מאוד, גם כאשר הם בתרדמת, מכבידים הם על חיינו, חשבה לעצמה. בקושי רב הצליחה לחלץ את פלג גופו העליון ולא הבינה כיצד יכלה להכניסו אל תא המטען רק לפני שעה קלה. היא משכה את רואי עוד מעט וכשזה היה כדי שלושת רבעים בחוץ איבדה את שווי המשקל, מעדה, נפלה לאחור ורואי צונח עליה. "זו כבר חוצפה" רטנה לעצמה. היא הסיטה את רואי מעליה, קמה במהירות על רגליה והרגישה כאב עז במרפק ידה הימנית, "אין זמן לרחמים עצמיים", סיננה בעצבים והחלה גוררת את רואי לעבר דלת המוסך הירוקה, שנבנה בחלקו האחורי של הבית. כשהגיעו קרוב לדלתות העץ הבחינה כי הן נעולות מבפנים, נאדיה הניחה את ראשו של רואי בעדינות על הקרקע ורצה לחלץ את הסוגרים. היא פתחה את הדלתות הכבדות, גררה את רואי פנימה ונעלה את הבריחים. בזהירות הורידה נאדיה את רואי לקומת המרתף, עלתה לקומה השלישית, הביאה שטיח ומזרון ישן שמצאה בעליית הגג והציעה משטח מאולתר עליו יוכל לשכב החייל הישראלי. כעת יכולה הייתה לנסות ולאמוד מדוע שרוי רואי בתרדמת עמוקה, אך לשם כך היה עליה להפשיטו מבגדיו. נאדיה הרגישה את פניה מתחממות, מעולם לא תיארה לעצמה כי הפעם הראשונה בה תמצא עם בחור לבדה, תהא עם עלם לבוש במדי צבא הגנה לישראל. בהססנות פשטה את חולצתו ומכנסיו ובחנה אם קליע או רסיס חדר לגופו. למרבה הפתעתה, גופו של רואי היה נקי, שום שטף דם או נקבים לא נראו בו. נאדיה הייתה אובדת עצות. היא כיסתה את החייל הישראלי בשמיכת צמר ישנה ועלתה לקומת הקרקע מבולבלת. מה עליה לעשות. היא כבר עשתה את הצעד. כל רמיזה אודות החייל שנעלם, משמעה אות קין עבורה חשבה. מה אם נדרש לו טיפול רפואי, מה אם ימות, מה תעשה אז. נאדיה ישבה על השולחן שבמטבח ודמעות של ייאוש החלו זולגות מעיניה. לאחר שעה קלה ירדה שוב אל המרתף אך שום שינוי לא חל במצבו של רואי. היא נגעה במצחו וגם חום גופו לא נראה לה חריג. שפופה חזרה לקומה השלישית ומצאה שם פיג'מה חדשה ארוזה, היא פתחה את השקית וריח חריף של נפטלין צרב את נחיריה. היא ירדה למטבח ולקחה עמה קערה ממתכת שמצאה באחד הארונות ומגבת מטבח נקייה ושבה לקומת המרתף. ברוך ניקתה את רואי והלבישה אותו בפיג'מה החדשה, כיסתה אותו עד צוואר וישבה בכסא לידו כשחאפז הקטן מניח את ראשו על כתפה. שעות ארוכות ישבה נאדיה ליד רואי והוא לא התעורר. מה יהיה בשנייה שיקיץ חשבה לעצמה, אחרי הכול מדובר בחייל האויב, אולי ילפות וירצח אותה, מבלי להוקיר לה על שהצילה את חייו. כל אותו הלילה נשארה נאדיה ערה במרתף ביתה של יסמין וחאפז יישן לידה בעגלתו. גם בבוקר שלמחרת לא התעורר רואי. מפהקת ושיכורה מליל השימורים טיפסה נאדיה בגרם המדרגות לקומת המטבח כדי להכין לחאפז את דייסת הבוקר ולעצמה כוס תה. היא הדליקה את מכשיר הרדיו שהיה מכוון לתחנה הישנה והוותיקה "קול לבנון" ((Voice of Lebanon, השדרן בקולו הצווחני סיקר את פעולת צה"ל מליל אמש, נאדיה לא ייחסה חשיבות מיוחדת לדיווחים, עליהם שמעה תכופות.
בשעה 11:50 פקח רואי את עיניו ונעץ מבט בנאדיה שישבה אותה עת מולו. נאדיה הדפה את הכסא לאחור בבהלה.
