תודה לתו רון על משפט הפתיחה !
אֲנִי יָכוֹל לִרְצֹחַ אֶת הַנְּבֵלוֹת הָאֵלֶּה!
כבר שלושה ימים המחשבה הזאת קודחת את מוחי. אולי באמת , אם אצליח להרוג ולו אחד מהם, הם יבינו שאיתי לא משחקים ויעזבוני לנפשי. אולי... ואולי יהרגו אותי קודם. גם זו דרך להחלץ מהמצב העגום בו אני נמצא: אטואטה נעלמה, מאיש הקשר קיבלתי הוראה לשתוק, וכאבי הראש שלי הולכים ומתגברים (כל פעם אני מופתע מהשיאים החדשים של כאב). שני דברים עדיין מחזיקים אותי שפוי: פיתוח התרגומות צבע-ריח עליו אני שוקד עתה והחלומות.
אני משתדל להעביר את רוב שעות היממה בנמנום: בדמדומים בין ערות לשינה ובין שינה ליקיצה יש פרק זמן קסום בו מתוך הדמדומים מגיחה , לפעמים, אטואטה. מבטה הרך צולל לתוך עיניי ואני ממש מרגיש את אצבעותיה גולשות אל תוך רעמת השיער (שיערי פרוע לגמרי - עוד מעט ואוכל להתפרסם בספר השיאים!), עוברות את הגולגולת ונוטלות את הכאב העז. אני חש את הרוגע מתפשט באיברי גופי ונרדם או מתעורר ללא כאבים. המפגשים הקצרים הללו עם אטואטה נותנים לי כוח לסבול את הבדידות והכאבים. דמדומי השינה גם עוזרים לי להעלות רעיונות לפיתוח המכשיר. בקיצור, אני כיוונתי את המעוררן לצלצל כל שעתיים. כך, גם אם אני מתחיל להרדם הוא לא מאפשר לי לשקוע בשינה עמוקה לאורך זמן. אני עייף, אבל מצליח לעבוד, וזה מה שחשוב!
אני חושב שכך גם ניצלו חיי:
באותו לילה צלצל המעוררן בערך בשתיים בלילה. אז גם ראיתי את אטואטה ברור יותר מאי פעם. היא רכנה לעברי ומבטה ליטף את פניי, חשתי את שיערה המלטף וריח המנטה שנדף ממנה. אצבעותיה ליטפו את גופי מעוררים את תשוקתי. מעולם קודם לא גלשה אטואטה לאיזורים אלה, הופתעתי ונדרכתי. לפתע ניתקה ממני, הביטה בי במבט משועשע ונעה לעבר הדלת. הכל היה כה מוחשי, היא לא התפוגגה בערפל כבפעמים הקודמות, אלא פתחה את הדלת ועמדה, מחייכת, בפתחה. זינקתי לעברה אחוז תשוקה מטורפת, אך היא חמקה ממני וראיתיה רצה במסדרון, מדי פעם סובבה את ראשה לוודא שאני בעיקבותיה וכשהתמהמתי, קרבה אלי במהירות להתגרות בי בנשיקה חפוזה ודברי כיבושין , ושוב התרחקה בשובבות, גוררת אותי בעיקבותיה. נשרכתי אחריה סהרורי, תופס, לא תופס את אהובתי המהתלת בי עד שמצאתי את עצמי בחממת צמחים טרופיים. הסתובבתי שם במבוך הצמחייה הסבוכה עד שתש כוחי וצחוקה הקורא של אטואטה כבר לא נשמע משום עבר, דמותה התפוגגה באפלולית השרכים, ואני התכרבלתי על העשב הרך שקוע בשינה עמוקה.
שומר החממה מצא אותי ביום המחרת, לקראת הערב. לא ידעתי להסביר לו כיצד הגעתי למקום המקסים, שרק לדיפלומטים רמי דרג במיוחד הותר ללטייל בו בליווי גנן מוסמך. הצלחתי לשכנע אותו שאני סתם תמהוני שנדד ברחבי בית הארחה וחדר פנימה כי מישהו התרשל בתפקידו ולא נעל היטב את המעבר הסודי. הוא הביט בי בחשדנות, אך ארשת פניי המבולבלת שכנע אותו, כנראה, בתמימותי. הסברתי לו גם, שלטובתו וטובת חבריו עדיף שנשמור את התקרית המביכה בסוד. נשבעתי לו שוב ושוב, עד שנשבר והוביל אותי, אחר כבוד, חזרה לחדרי.
המחזה שנגלה לעיננו בחדר היה איום ונורא: חפצים מפוזרים על הרצפה, השולחן, המיטה (אחר כך גיליתי שהמזרון נחפר עם סכין, היה קרוע למרי), ארון וארגז המסע פתוחים לרווחה, מסך המחשב המעוות זרוק על הרצפה. "פוי!עדיף שתסדר את החדר!" אמר לי שומר הגן, גבותיו מתנגשות זו בזו מעל עיניים רושפות אש, "ומהר!" הוסיף. הביט בי בתוכחה ומיהר לסגור מאחוריו את הדלת .
נשמתי לרווחה וסקרתי שוב את תכולת החדר: אוגר המידע ודגם התרגומון נעלמו (מזל שהשרטוטים נותרו שלמים!), כל שאר החפצים היו קרועים, שבורים, אך במקום. מישהו חיפש משהו בחדר ועשה זאת בחיפזון , אך ביסודיות רבה. סביר להניח שהתמזל מזלי לא להיות כאן בזמן ש"עבדו". מאוחר יותר הגיע השליח עם מסר מאטואטה שאישר את חשדותיי מחד והרגיע שאטואטה במקום בטוח, מאידך. קיבלתי הנחייה להשאר במקום ולהתנהג כרגיל: אפשר לטייל, אך רק בבית ההארחה. להמעיט בדיבורים, לא לנסות ליצור קשר עם אף אחד. אז אני שולח לכם מסר ששלומי טוב וגם שאני
בעלת המחשב חוזרת, אני מנתק, אוהב אתכם, ביי
כל הזכויות שמורות לאסנין גיטה
