דודה ברטה
כשהיינו בשליחות בניו יורק, הוריו של בעלי באו אלינו לביקור ממושך, ונסעתי יום אחד עם ריבה חמותי לבקר את דודה ברטה הזקנה. דודה ברטה לא הייתה דודתי, גם לא דודתה של ריבה חמותי. היא קרובת משפחה של יצחק חמי ואף לא דודה של ממש. ריבה, שמעולם לא פגשה את דודה ברטה ורק את שמה ידעה, דחקה שוב ושוב בבעלה, "נו יצחק,צריך לבקר אותה. מי יודע כמה זמן עוד נשאר לה", והוא היה פוטר אותה בנפנוף יד חסר סבלנות, או ב"נראה כבר" חטוף. וככל שהיא המשיכה ודחקה בו, כך המשיך הוא לפטור אותה בעוד איזו שהיא אמירה או באיזה הינף יד סתמי נוסף, והיא בעיניים דומעות מעט, הייתה מניחה לו. וכך, התנדבתי אני להתלוות אליה ובאחד הימים נסענו שתינו לברוקלין, לבקר את אותה דודה ברטה הזקנה, שמי יודע כמה זמן עוד נשאר לה.
"את תנהגי, נכון?" הציעה-ביקשה חמותי, אך אני שיודעת היטב את עצמי ואת חולשותיי, לא נעתרתי לה. בעת הנסיעה באוטובוס ואחר כך ברכבת התחתית, בין עצירות וקטעי שיחה סתמיים, שבו וחזרו אלי הסיפורים על דודה ברטה ואני, בעיניים עצומות, ניסיתי לדמיין, להכיר אותה דרכם.
היא כבר זקנה דודה ברטה, אלמנה וחשוכת ילדים. סיפרו שהייתה יפהפייה בצעירותה, ולאחר שנישאה נשארה לחיות ליד אמה ואחיותיה הקטנות, בעיירת הולדתה שבמרכז אירופה. סיפרו שנשארה שם גם לאחר שאחיותיה עלו ארצה, שכל אחת בזמנה הפצירה בה שתצטרף, אך היא סירבה. סיפרו שבזמן המלחמה ההיא, בעת שקיבצו את כל יהודי העיירה והפרידו בין זקנים לצעירים וירו בזקנים, היו צריכים היא ובעלה לזרוק את הגופות שנורו לבור גדול שנצטוו לחפור. גופות של שכנים, מכרים וסתם יהודים זקנים, חמות עדיין. וגם את גופתה של אמה זרקה לאותו בור, לקבר האחים. היא ובעלה הצליחו לברוח, להסתתר ביערות, לחבור מפעם לפעם לקבוצות פרטיזנים מזדמנות, והמשיכו כל אותה עת במנוסה מבוהלת. מאוחר יותר הם הוגלו על ידי הסובייטים למחנה עבודה בסיביר, שם בעלה מת מרעב. בזרועותיה. אני זוכרת שמישהו סיפר כי מאז שבעלה מת, היא התנדבה לעבוד במחנות עבודה שונים, בכל פעם במחנה אחר, לזוז, לנוע, רק לא להישאר באותו מקום, לבד. איך הצליחה לשרוד? לא ברור היה לאף אחד מבני המשפחה, גם לא איך הגיעה בסופו של דבר לאמריקה לפני שנים רבות, או איך היא חיה שם, ערירית.
ברוקלין. בית דירות ישן ובו מעלית קטנה, צפופה ואטית. קומה תשע. מסדרון ארוך ואפלולי. אור קלוש מסתנן מכמה נורות חשמל שבתקרה הגבוהה, מרוחקות זו מזו, כל אחת נתונה בתוך סבכת ברזל. רצפת עץ ישנה, כהה, שלוחותיה חורקים תחת כל צעד, ודלתות ישנות שנצבעו כנראה שוב ושוב, שכבה על גבי שכבה, בצבע לבן שהפך צהבהב עם השנים. אין שמות על הדלתות שבמסדרון, רק מספרים, וריחות של אבק ותבשילים שהתערבבו כאן מזה שנים, דבקו ונטמעו בקירותיו המחוספסים. אני, שגדלתי במרחבים ורגילה לחיות באוויר פתוח, מתחילה לחוש סחרחורת קלה ומעט בחילה. אני פוסעת לאט. ריבה, חמותי המבוגרת, צועדת לפני במרץ מפתיע, בודקת במסדרון האפלולי את מספרי הדירות, דלת אחר דלת, ממלמלת בקול את המספר שעליהן. "תשעים וחמש, הנה זה כאן", היא קוראת לי. ולפני שהספקתי להגיע היא כבר נוקשת בזריזות יתר על הדלת, דירתה של דודה ברטה.
אני שומעת מלמולים לא ברורים מעבר לדלת ואחר כך חריקות אטיות של מנעולים ובריחים, לכל מנעול ובריח צרימה מיוחדת משלו. הדלת נפתחת רק מעט, ואישה זקנה לבושה בחלוק בית ישן שואלת דרך הפתח הצר, "אתם לברטה?" באנגלית משובשת. "כן, כן", ענינו שתינו מהר, לפני שתיסגר הדלת. "תיכנסו", היא פותחת את הדלת מעט יותר ואנחנו בתוך הדירה.
לאחר המסדרון החשוך והמעופש, אני מופתעת מפנים הדירה. קטנה אמנם אך מוצפת באור שמש רך, ובהרבה עציצים ירוקים. על אדן החלון ומתחתיו, על הרצפה, על שולחן הסלון, ועל המדף ליד הטלפון. בחדר האורחים הקטן אין הרבה רהיטים. וילונות ארוכים, לבנים ושקופים עוטים חלון רחב, מצליחים לטשטש במעט את בית הדירות שממול, קרוב כל כך. הספה ליד החלון. שולחן עגול ועליו מפה צבעונית עומד בפינה, חבוק בארבעה כסאות שמושביהם מרופדים ברקמת יד עדינה.
ריבה ניגשה מיד לאישה זקנה שנייה שישבה בקצה הספה שבסלון כמעט נבלעת שם, ואני, נבוכה, עומדת עדיין ליד הדלת הפתוחה, עיני משוטטות.
"נו, תיכנסי כבר", אומרת לי האישה הזקנה בחלוק הבית הישן שפתחה לנו את הדלת. היא חסרת סבלנות, "תיכנסי, תיכנסי כבר". צעד מהוסס שלי והיא מיד סוגרת אחרי את הדלת, ונועלת, בריח אחרי מנעול ובריח.
ריבה מתיישבת ליד הזקנה שעל הספה ומדברת אליה ביידיש ואני ניגשת לחלון, מסתכלת על העציצים הרבים. האישה שבחלוק הישן, עדיין ליד הדלת, מסתכלת עלי ואומרת באנגלית המשובשת שלה, "זה יפה לא? ברטה מטפלת בהם. היא כל כך אוהבת לטפל בעציצים". אני מהנהנת בראשי ופולטת, "מאוד יפה", ומבינה שהאישה הזקנה שכמעט נבלעת בקצה הספה היא היא דודה ברטה.
"היא כל הזמן מטפלת בהם", ממשיכה הזקנה שפתחה לנו את הדלת והאנגלית שלה לא רק משובשת ועילגת, אבל גם ניגון אחר יש בה, "כל כך אוהבת אותם. משקה ומשקה ומחליפה את מקומם כשצריך. בשבילה הם כמו ילדים, כמו הילדים שלה".
ברטה הזקנה שקולטת את דבריה פולטת מהספה בכעס, "די מספיק פולה, מספיק!" ביידיש. "טוב, טוב ברטה", אומרת פולה בחלוק הישן, "את לא צריכה להתרגז מכל דבר שאני אומרת". והיא מסתכלת עליה ועל שפתותיה עולה לאטו חיוך זעיר, חיוך קטנטן, לגלגני, ומעט מתנשא. ובאותו רגע אני מבינה שהן גרות יחד כבר הרבה שנים, מכירות היטב זו את חולשותיה של האחרת. כמו זוג נשוי שהנסיבות כפו עליו חיים משותפים, שאוליהיו רוצים להיפרד אך אינם מסוגלים, שפיתחו דרך להתרגז ולהרגיז, להקניט, לכעוס ולהתפייס. אני שומעת את הדברים שנאמרו וגם את אלה שלא, וחשה במתח מוכר כל כך, זוחל ומתמקם לו לאט לאט כדרכו, בצווארי. מתח אישי, מוכר עוד מאותם ימים רחוקים בהם הייתי שומעת את הוריי מתווכחים ורבים ואת אמי מבקשת "לא ליד הילדה"…
דודה ברטה וריבה חמותי המשיכו לדבר ביידיש, ופולה נעלמה לה במטבח. אני מסתכלת על ברטה הזקנה. היא מדברת מעט, משפטיה קצרצרים, ובסיומו של כל משפט הייתה פולטת מעין צחקוק קטוע ועצבני. קולה סדוק, מנסר, חרקני. ויש לה שער חלק ומלא, גזוז קצר. פעם שערה היה כנראה אדמוני והיום צבעו חלוד ודהוי, שזור בקבוצות קבוצות של שיבה לבנה. פניה עגולות, הסנטר מחודד ועצמות הלחיים גבוהות ובולטות. אני בהחלט יכולה לראות מדוע אמרו שפעם הייתה אישה יפה. אבל עכשיו פניה עוטים קמטוטים עדינים וזעירים. כל פניה, לחייה הגבוהות, מצחה הרם, אין בהם פיסת עור חלקה. וכמעט שאין לה צוואר לדודה ברטה, ראשה מונח שקוע אל תוך כתפיה הגרומות. וכשקמה אחרי זמן מה מהלכת באטיות למטבח, ראיתי כמה נמוכה היא, ואגן ירכיה רחב ומחובר לפלג גופה העליון ללא היצר כלשהו, ללא קו מתאר של מותניים. חשבתי אז כי אלוהים, או מישהו אחר, הכה בראשה, מכה אחת חזקה כל כך, עד שראשה שקע בין כתפיה וכל גופה הפך מרובע.ועיניה. גדולות וחומות מאוד, כל כך חסרות שקט, מתרוצצות מצד לצד, עיניי איילה מבוהלת. גם עכשיו, גם כאן בברוקלין, כל כך הרבה שנים אחרי.
ברטה ופולה יצאו מהמטבח ומגשים בידיהן. פולה הניחה שתי כוסות דקיקות של זכוכית על השולחן ומזגה לתוכן תה עז וחריף מתוך קנקן זכוכית. ידיה רעדו מעט כשעשתה זאת. וברטה נטלה צלוחית סוכר וקערית עם עוגיות מהמגש שבידיה ושמה על השולחן. "תשתו, תאכלו", אמרה בקולה הסדוק, צחקקה שוב באותו צחקוק קצר חלול ומנסר ושקעה שוב אל תוך הספה.
ריבה ממשיכה לדבר אל ברטה בעדינות, מספרת אודות החיים בארץ, מונה ומפרטת את השושלת המשפחתית, מי התחתן עם מי, בני כמה הילדים. אינני יודעת אם ברטה מקשיבה לה. ולפתע, "נו, להם יש ילדים?" היא שואלת-פוסקת ומסתכלת אלי. "שניים", מספרת לה ריבה, "שני חמודים. יש לי שני נכדים חמודים". "שיהיו בריאים. רק הבריאות, העיקר הבריאות", ברטה פולטת, "העיקר הבריאות", ואז בא אותו צחקוק שלה. לרגע התפתיתי להוציא את תמונות הילדים אותן אני נושאת תמיד בארנקי, להראות לה, אך משהו עצר בעדי.
פולה מתיישבת בינתיים בכסא לידי, ואני מתוחה מעט מאפשרות של שיחה עמה ומשאלות, כך אני כבר יודעת, שיגיעו.
"כמה זמן את וברטה גרות כאן?" אני שואלת.
"הרבה זמן", היא עונה לי בקיצור ובמעט חוסר רצון, "מאז שנפגשנו שוב בניו יורק".
"הכרתן אחת את השנייה עוד קודם?" אני תמהה.
"אנחנו משם, מאותה עיירה", חוסר הרצון שלה בולט עכשיו וגם איזה חוסר סבלנות.
"ויש לך משפחה?" אני ממשיכה ומיד מתחרטת על השאלה.
"הייתה".
יש בינינו עכשיו שתיקה סמיכה. אינני יודעת איך להמשיך. אינני יודעת אם פולה בחלוק הבית הישן רוצה שאמשיך, אינני יודעת אם אני רוצה. ואז פולה אומרת לי, "אולי תשתי עוד תה? תאכלי קצת מהעוגיות האלה?" ומקרבת אלי את הקערית, ואני טועמת, אסירת תודה. ומיד היא קמה ונעלמת במטבח.
כשהגיע הזמן להיפרד, קמה ריבה מהספה ונשקה לדודה ברטה, שנשארה ישובה-שקועה על הספה בסלון. על לחי אחת נשקה לה, ודודה ברטה הזקנה לא אמרה דבר ולא נשקה לה חזרה. פולה שקמה והלכה אתנו, סובבה מחדש את כל המנעולים והבריחים ופתחה לנו את הדלת. אני כבר במסדרון החשוך אך ריבה עומדת בפתח הדלת, מהססת, ודמעות בעיניה. גם בעיניי, והיא רואה אותן. אחר כך היא סובבת, ניגשת לדודה ברטה ונושקת לה שוב.
כל הדרך חזרה למנהטן באוטובוס וברכבת התחתית לא החלפנו מילה בינינו. ניסיתי להירדם. אני זוכרת שבכל עת שעצמתי את עיני, ראיתי את פניה הקמוטות של דודה ברטה הזקנה, ואת אלה של ריבה חמותי בעת שנפרדה ממנה, מלאות צער כמו שלא ראיתי מעולם. ואני זוכרת שהמשכתי לשמוע את המלמול הקטוע, "העיקר הבריאות, העיקר הבריאות.." את הצחקוק שלה ואת חריקות הבריחים של פולה מאחורינו. אני זוכרת עד היום, שכאשר יצאנו ריבה ואני מהדירה הקטנה שבברוקלין, לא אמרתי להן שלום. וכשהגענו לביתנו סיפרה ריבה לבעלה על הביקור. בעצב סיפרה לו, וחזרה ואמרה, "כמה טוב שנסענו. מי יודע כמה זמן עוד נשאר לה".
ריבה ויצחק נפטרו מזה שנים והם קבורים זה לצד זו בבית קברות קטן ומטופח. אינני יודעת היכן קבורות שתי הזקנות מברוקלין, מי מתה קודם, ומתי הצטרפה אליה השנייה. אני מקווה שהן זו ליד זו.
יולי, 2003
