חזרה ליצירות
סיפורים

תרמיל החיים

אדווה רודי | (14/12/2007 15:52) | 96 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
צועדת בשביל מתפתל שסופו לא נראה באופק. למרגלות הדרך ניצבים פרחים קטנים וצבעוניים- מסודרים וזקופים. משב רוח הגיע מכיוון בלתי ידוע, ואני עוצמת עיני ומנסה לעכל לקראת מה אני צועדת.
 
ככל שאני מתקדמת בדרכי, כך הזכרונות הופכים לזכרונות. טעם שפתיך ומבט עיניך חקוקים בי היטב, אך הם שייכים לתחילת הדרך, לא לאמצעה. כמה יונים שמנמנות נוחתות על העץ הסמוך, אני מסתכלת בהן ומחייכת לעצמי. מרוב שהן שמנמנות הענף מאיים לקרוס תחת משקלן. נוצותיהן חלקות ובעלות גוונים אפורים ולבנים, הן עוצמות עיניים ומנמנמות.
 
בעודי צועדת תוקף אותי זכרון הנשיקה הראשונה שלנו. עיני מתמלאות בדמעות, אך קול חזק נשמע מהשמיים. מרימה את מבטי וצופה במחזה מרהיב. כיצד העננים האפורים מתחלפים בענני תכלת רכים, קרני שמש חמימות פורצות את צמר הגפן ומחממות את עורפי. דמעותיי מתייבשות ואני מבינה שהמחזה המופלא נעשה בשבילי, אז למה שאבכה?
 
כשיורד הערב, נהיה לי קר. מחבקת את זרועותי ומנסה לשמור על חום גופי. לפתע חשה במגע אהוב ומוכר, היחיד שאהבתי להרגיש. מסתכלת דרך כתפי ורואה אותך, אך אתה לא ממש שם. מלטף לי את הכתף, מניח עלי פונצ'ו צמר ונעלם. אני יכולה להרגיש אותך גם כשאתה לא ממש שם, יודעת שאתה שומר עלי במחשבותיך.
 
בתרמיל הקטן שעל גבי נחות ברוגע כמה סוכריות טופי תפוז ששמרתי מאז פורים של שנה שעברה. לא הייתי מסוגלת לאכול אותן בלעדיך, כי הטעם שלהן טעים רק כשאני רואה אותך נהנה מהן. מתיישבת תחת עץ רחב בעל ענפים מגוננים. נשענת על הגזע ומתכרבלת בתוך הפונצ'ו. נזכרת איך חימם אותי החיבוק שלך, והשאיר חותמו לעד.
 
מכניסה לפי סוכריית טופי אחת. טעמה מתוק עם טאצ' חמצמץ, אני נרדמת עם הטעם שלך בפה שלי. בחלומי אנחנו מביעים את אהבתנו העצומה בכל דרך אפשרית. אתה מנשק את צווארי ואני כמעט בוכה מרוב אושר. לאהבה כזאת צריך יותר מלב אחד.
 
השכם בבוקר אני ממשיכה את המסע שלי. צוברת חוויות ומזכרות הישר לתוך התרמיל. סוכריות הטופי משמשות כאספקת האנרגיה שלי, והתקווה עוזרת לי להמשיך לצעוד. מילים ועוד מילים מתערבלות בראשי והיד משתוקקת לכתוב לך סיפורים, מכתבים וגם לצייר לך אפרוחים ולחבר תפזורות עם מושגים שרק שנינו יודעים.
 
ואני כבר יכולה לראות את האופק. הוא וורדרד עם כוכבים נוצצים. מושיטה יד לגעת בו, לחוש בו, אך משהו עוצר בעדי. שכבה שקופה של כאב, שצריכה להעלם. על מנת שאוכל להתקרב אל האופק הזה, אני צריכה להשאיר את התרמיל שלנו מאחורי. התרמיל עם כל הזכרונות, המזכרות, הגעגועים והעצב.
 
אני עושה רגע חושבים, ובדמעות גדולות שומטת את התרמיל אל האדמה.

תגובות

חזרה ליצירות