היה זה בוקר יום רביעי בחודש אפריל.
במשך כל ליל שלישי היינו מחוברים לשפורפרת הטלפון, צוחקים, מדברים כאילו הכל בסדר, סיפרת לי שהלכת לרופא כי קצת כאבה לך הרגל, אמרתי שאם הייתי לידך, הייתי מלטפת את הרגל והיא היתה מבריאה. בסביבות חמש לפנות בוקר, שמעתי ברדיו את השיר שמזכיר לי אותך. לא חסרים שירים כאלו, אבל הוא עשה לי צביטה מיוחדת.
התחלתי לבכות.
אמרת שגם לך יורדות דמעות בזווית העין, התנצלתי.
צחקת. "על מה יש לך להתנצל מתוקה שלי?".
נחרדתי מהמחשבה שבעוד שעתיים אצטרך להיפרד ממך לתמיד, כי כך היה ההסכם שלנו. עד יום רביעי הזה באמצע חודש אפריל.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלא נהנתי מהזריחה שהאירה את העולם. סגרתי כל חריץ בתריס בשביל שלא ייכנס האור המבשר על בואו של יום חדש.
ביקשת שאלך לחזור על החומר לקראת המתכונת בתקשורת, ידעתי שאין צורך. ובאמת קיבלתי מאה בסופו של דבר.
כשנרגעתי מהבכי, היתה שתיקה. ידעתי שאתה צריך ללכת, כבר מוקדם בבוקר, ולי היתה מתכונת חצי שעה לאחר מכן. התחלתי לרעוד, תקף אותי גל של צמרמורת מלווה בתחושת בחילה. הדמעות לא אחרו לבוא.
הרגשתי את הכאב פיזית וגם נפשית. חיבקתי את הכרית ובכיתי לתוכה. את השפורפרת עזבתי.
פחדתי ממילות הסיום, שיהרגו את אהבתנו הגדולה.
"אני אוהב אותך מתוקה שלי" אמרת לבסוף. לפני זה ביקשת שלא אומר דבר, שלא אבכה, לא אפרד ובטח שלא אגיד "אוהבת אותך". כי זה קשה לך.
ניתקתי.
שניות שנראו כמו נצח, במטרה לנסות לאסוף את השברים,
אך חיש מהר הגיעה התפרצות בכי שלא נראתה כמותה.
בכיתי ובכיתי וכבר לא היה אכפת לי אם מישהו ישמע.
ניקיתי את כל הכאב מהגוף. הוא נשפך ממני בעזרת הדמעות.
נסעתי למתכונת וחפרתי על גבי שמונה וחצי עמודים.
ידעתי שיש לי מאה בטוח, ככה זה עם מקצוע שאוהבים. לא רציתי לחזור הביתה, ידעתי שאין טעם להתחפר במיטה שעות ולבכות.
נסעתי לפארק מבודד.
הוצאתי את התיקון הכללי מהתיק וקראתי אותו בקול רם. השתדלתי לעצור את הדמעות, ובשניה שסיימתי לומר את המילה האחרונה,
פרצתי בבכי.
בכי של בקשה, רצון להתחזק, חרטה על העצב, שאיפה לעבור את התקופה הלא אנושית הזו. בכיתי בשקט, אחר כך קצת יותר בקול, העיניים שלי היו נפוחות ואדומות- גם מחוסר השינה וגם מהדמעות.
החלטתי לנסוע לקניון ולפצות את עצמי בכמה חומרי יצירה, זה תמיד מעודד אותי. רק שתוך כדי הנהיגה...
השיר הארור התנגן ברדיו. על מנת לחסוך לעצמי התקלות עם עמוד חשמל, חניתי בצד ובכיתי. בקניון הרגשתי טיפה יותר טוב. קניתי נצנצים צבעוניים וכמה יהלומים להדבקה.
גם גלידת תות ומתנה לאמא.
היא הרגישה שמשהו לא בסדר איתי, אמרתי שבסך הכל לא ישנתי טוב בלילה, לא משהו רציני.
עליתי לחדר ושמתי את שיר אחת עשרה בדיסק, השיר הארור, והפעם בכוונה. ואז הבנתי שאני רק פוגעת בעצמי. החלפתי את הדיסק בדיסק של שירי מעלות, ונרדמתי. בלי לבכות.
את הדיסק עם השיר שלך החרמתי לעצמי לתוך מדף רחוק, כולל את כל השרידים שהזכירו לי אותך.
הציטוטים, ההודעות, היומן, הסיפורים שלא ראו אור, קרעי הסימניה של מחברת האהבה, את הסימניה שכחתי לתת לך, מיותר לציין כמה דמעות נשפכו כשגיליתי אותה לא מזמן, נחה במגירה.
יום רביעי הזה באפריל, היה היום העצוב ביותר בחיי.
ורק עכשיו היה לי אומץ לספר עליו, להעלות אותו על כתב, להיזכר בו.
וזו הקלה לא קטנה. הפרידות ממך בחודשים לאחר מכן אמנם היו קשות, נסיונות על גבי נסיונות של הנתקות בשלבים לא אנושיים,
אך יום רביעי באפריל, היה הקשה ביותר.
ועכשיו התנגן השיר ברדיו. לימדת אותי שהרדיו מדבר איתנו,
לפעמים מעביר לנו מסרים.
ניסיתי להבין מדוע התנגן השיר דווקא כשהתחלתי להתגבר עליך.
ואז הבנתי. זהו מבחן, לראות אם אני מספיק חזקה לשמוע את השיר מבלי לבכות.
לא בכיתי.
