יום עצוב

היום הייתה הלוויה של אימי

בת שמונים וחמש במותה

לא בכיתי

יותר נשמתי לרווחה,

אמא כבר לא הייתה מה שהייתה

מזה שנתיים,

מפעם לפעם הזדעזתי לגלות עד

כמה הזיקנה מביאה לעליבות מעוררת

רחמים,האישה שהייתה חריפה בשכלה

כבר לא יכלה לזכור את בנה ,ביתה ובכלל

מישהו מהמקורבים.

כל השנים נחשבה לאישה נאה שהגיל

כלל לא גרע ממראיה הרענן ,

אישה שהייתה ידועה בשגעון נקיון

הגיעה לדכי,בבית אבות סיעודי

עד אבדן שליטה בצרכים, מפעם

לפעם היה צריך לטלטל אותה ולאשפז

בבית החולים,בגלל קריסה של משהו בגוף

בחודשים האחרונים,כבר המצב היה

שנראתה במיטתה כגוש ,ללא שום

איזה משהו שיזכיר,

רגע

זאת הייתה אמא שלך!

איחלתי לי ולזאת שלצידי,

לחיות אפילו פחות,אבל לחיות

בחיוך ובנועם,וכאשר יגיע

הרגע שהגוף יבגוד

תפילה לי לאל

שינשוף ויכבה את הנר

לא ארצה להמשיך עוד!

אני מאחל לכולכם,אריכות ימים ובריאות שלמה!

מוטי אשכנזי