חלומות

זה נשמע מאוד התחלה של סרט מתח אמריקאי אבל כולנו חיינו את החלום הזה שבו אנו נופלים

לא ברור מאיפה ולא ברור לאן, רק התחושה המאוד מוחשית של רוח מכה בגופנו בצניחה למטה, ההתעוררות בדיוק רגע לפני שמתרסקים ואז הלב שדופק את דרכו החוצה.

הלילה היה לי אחד מהחלומות האלה

רק שהפעם לא אני נפלתי

וגם לא זכיתי בהתעוררות המבוהלת, המבורכת

שלא כמו במותחן טיפוסי אני לא פרצתי בבכי, אני לא רצתי לתפוס את הנופל, אני לא הבטתי למטה כדי לנפץ את התקווה שהלב עוד פועם

לא היו זעקות קורעות לב שגורמות לכל צופה לבכות 

לא הלם

לא עצב

 לא בכי

כאילו מישהו רוקן אותי בכפית

מאכל ממולא ריקנות אינסופית

את החלום הזה אני לא אספר לאף אחד, לא רק בגלל הקושי לשתף אחרים אלא בגלל המילים.

אני מכירה אותן, הן יפות והן נוראיות

אני מרגישה את הכוחות שלהן

ואני מפחדת

אני מפחדת כי החלום הזה אפשרי במציאות

אני מפחדת שאם אני אגיד את זה בקול רם

זה יקרה

העירו אותי

רעש , מישהו הדליק את האור

כולם חזרו מאירועים,

צוחקים ומדברים, אבא קצת שיכור

החלון פתוח וקר

השמיכה על הרצפה

האור שורף לי בעיניים

ולא אכפת לי כי הכל חולף

חוץ מהחלום הזה , הריקנות הזו אוחזת בי עד עכשיו

כל כך חזקה ומפחידה שאני תוהה שמא לא היה זה חלום כלל, עוד רגע במציאות.

כל כך מתה

להתקשר

אבל פשוט לא עושים את זה

לא מתקשרים כדי לשאול בן אדם

אם הוא עוד נושם.