מוסד"אורה" נתניה 1952

מוסד אורה (נתניה 1952)

סביבה דתית חסידית

ילדה בת תשע שנים ומחצה

"נשתלה"  בין יתומים

אחרים.

שבע שנים לאחר תום השואה

ועדיין

לא מצאה מנוחה.

הוריה ה"מאמנים"

היו "מפוזרים" בין הארץ

לארץ מוצאה

ולא ידעה

אחותה הגדולה

בשכבת גיל שונה

שההתה

ולא ראתה אותה.

מפוחדת,בודדה

ללא שפה

בארץ חדש שהתה.

ילדים אחרים לא הכירה.

לא הייתה חברותית

הייתה מסוגרת,מופנמת

כאבה עוד את געגועיה

לבית החם,בהם הייתה

אהובה, קטנה,בת יחידה

אבל... נוצרייה.

 הבינה את הקונפליקט.

ולכן כאבה היה רב

ופתרון באופק –

לא נראה.

מחוץ למוסד, התהלכו אנשים

לבושים בבגדים שחורים

נשים כיסו ראשן בשביס,

בשבת-לא נסעו מכוניות בחוץ

והרחובות המו ילדים וילדות

-שלבשו בגדים לא מוכרים לי.

הגברים חבשו כובעי פרווה-

גם באמצע הקיץ הלוהט

ומעילים שחורים ארוכים

עם חגורות בד.

מוזר. היה לי לזרא...

לא הוסבר לי

דבר.

כל עניין היה ברור שאלמד –לבד.

אמרתי "שלוליה" במקום "שלולית"

אמרתי "ציפורנים" במקום "ציפורניים"

והצחוק והלעג

לא פסק.

חשבתי

מוטב שכך

לא הגה אוציא מן הפה

ולא עוד אשגה.

ביד רמה שלטו מאיר והלה.

המנהל והמנהלת.

הם צעקו הרבה

ולזאת –שתיקתי

תאמה לי מאד.

מוטב שאדחיק התקופה

ולא אוסיף עוד כאב לדאבה...