כבר שנים שאני תקוע בתוך הגוף הזה.
קרפדה מכוערת כל כך. העור שלי דביק וקצת נוזלי, שלא נדבר בכלל על הריח.
היו לי חיים מושלמים וברגע אחד- הכל התנפץ לי.
ושלא תבינו לא נכון. לא הייתי נסיך יפה תואר בעבר, לא גדלתי בארמון רחב ידיים ואפילו לא היו לי משרתים עם מדים. בסך הכל הייתי נער רגיל שנהנה לחקור תופעות טבע.
אחת מתופעות הטבע שריתקו אותי... טוב, כמה זמן קרפדה יכולה להישאר בתוך שקית ניילון אטומה. אני נשבע שהתכוונתי לשחרר אותה בשלב מסויים, לא תכננתי שהיא תתנפח ו...
ואז היא אמרה שאני לא מנומס ומאוד חצוף. אמרתי לה שחבל שהיא לא התנפחה כמו בלון והתפוצצה. באותו רגע באמת היה פיצוץ, ומאז הכל השתנה.
בתוך מערבולת של צבעים וצלילים, כנראה שאיבדתי את הכרתי. מצאתי את עצמי שוכב כאן, בשלולית המיובשת הזו, כשאני בעצם קרפדה. ניסיתי לגעת בבלורית השחורה שהיתה לי. אין מישהי שלא היתה משתגעת ממנה. הבטתי בחשש בהשתקפות שלי במי השלולית, נחרדתי ממראה עיני. לא רק שנעלמה לי הבלורית, כך גם העיניים הירוקות ו... שאר הגוף שלי.
רציתי לבכות, לצעוק, לחנוק מישהו, אבל לא יכולתי לעשות הרבה בעזרת כפות ידי המשומנות. במקום זה החלטתי לחפש פתרון. בספרים כתוב שאמורה להגיע איזשהי נסיכה ולתת לי נשיקה. לפני שעה לא היתה לי בעיה להשיג בנות, מצד שני, לפני שעה גם לא הייתי קרפדה.
יצאתי לסיור ביער. לא זיהיתי בכלל את המקום, וכך אבדה לה התקווה שהוריי ימצאו אותי. קיפצתי על האדמה הלחה. נדהמתי לגלות שאני בכושר די טוב, הניתורים שלי היו ראויים לשבח. באופן אוטומטי הוצאתי לשון ארוכה ובלעתי זבוב מעופף. רק אחר כך, כשקלטתי מה עשיתי, ניסיתי להקיא. לא הצלחתי. ולמען האמת- הוא היה לי די טעים.
החיפושים אחר נסיכה לא הניבו תוצאות חיוביות. התייאשתי לחלוטין והתחלתי להרגיש רע. הגוף שלי כאילו החל להתייבש ולהצטמק, האוויר נעשה כבד וסמיך, הייתי חייב...
ואז צללתי למה שנשאר מהשלולית העלובה ההיא. הרגשתי שכל החיים חוזרים אלי ברגע אחד והתפלשתי במים העכורים ובבוץ הרטוב.
מאז עברו כמה חודשים ודי השלמתי עם העובדה שאני קרפדה. התחלתי לעשות קצת כושר ואפילו הקפדתי על תזונה נכונה דלת שומן, מה שהעניק לי מראה מושך. אך לצערי הנסיונות להתחיל עם הקרפדית, נכשלו. בעבר כל מה שהיה חשוב לי זה רק היופי. סירקתי את הבלורית השחורה שלי מאות פעמים ביום, ויצאתי החוצה לשחק בכדור כאילו כלום לא קרה. משכתי לבנות בצמה וזה כאב להן, אבל אני רק צחקתי והמשכתי הלאה.
וכשאמרתי לה שאני מחבב אותה, היא כל כך שמחה. חיבקה אותי וכמעט בכתה מרוב אושר. ואני, רק חשבתי איך אני מוצא דרך להתחמק ממנה. אמנם ילד צעיר, רק נער מתבגר, אבל כבר אז חשבתי על תכסיסים מרושעים.
ועכשיו אני בסך הכל קרפדה מכוערת ומצחינה, שאמנם נראית סוף הדרך, אבל לא זוכה לתשומת לב מבנות המין השני. ומה לא ניסיתי. הכל.
ערב אחד צליתי כמה זבובים ועטפתי בעלה. נתתי לה את החבילה ובמטרה להרשים אותה, והיא רק אמרה שהיא בדיאטה.
אז קטפתי זר של עשבים והנחתי לרגליה, והיא דרכה על זה ואמרה שאני יכול להשקיע יותר.
חרטתי על חלוק נחל את שמה, והיא אמרה שאין לה מה לעשות עם מתנות מסוג זה.
אפילו שרתי לה שיר אהבה, היא רק צחקה, "אתה נשמע כמו קרפדה צרודה".
הגעתי ליאוש מוחלט וזרקתי אבנים קטנות לשלולית. עיגולים קטנים נוצרו בתוך המים ורק הלכו והתרחבו. ככל שהזריקות שלי היו חזקות יותר, כך קיבלתי יותר שפריצים של מים עכורים, וזה לא ממש תרם לעור הפנים המצולק שלי.
עד שהזלתי דמעה.
דמעה עגולה אחת, קטנה כזאת. אולי מלוחה.
היא טבעה בתוך השלולית ומעגלי המים פסקו.
"סוף סוף" נשמע קול מאחורי.
הסתובבתי במהירות והבחנתי בה. אור הירח השתקף בעיניה והיא חייכה.
לא מציאה גדולה, חלפה מחשבה בראשי. מיד העפתי את המחשבה הזו.
היה לה משהו במבט, משהו ששידר לי חום, קרבה, אינטימיות.
משהו שלא מצאתי באף אחת שמשכתי לה בצמה.
היא התקרבה אלי והתיישבה לידי.
"תנשק אותי" קרקרה.
"זהו!" חשבתי לעצמי, "הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים!".
קרבתי אליה והנחתי את שפתיי על שפתייה.
נישקתי אותה.
היא היתה דביקה.
וכשפקחתי את עיני,
היא עדיין קרקרה.
וכך גם אני.
