נדודי שיניים

אגדות השיניים סקרנו אותי תמיד לוודא את אמיתות המתנות שאורבות מתחת לכר, בשעת לילה מאוחרת.

סקרנות שעלתה במחיר מופקע : דם יזע ודמעות. כן דם, הרבה דם.

כמנהג אוריינטלי רווח בשנות ה40' של איראן, בית אימו של אבי, כך נהגנו אנחנו, בבית אימי שלי. חודש ימים של לונה פארק בפרוזדור בית הבליעה.

נדנדות של ניבים, משתדלות לזנק מתוך החניכיים מזיעות כמעט ללא הועיל.

אז, 7 שנות ותק במפעל חיי הצעיר, זימנו אותי לטקסי הלוויה של שיני החלב. עייפות, מתאמצות לגסוס, אלצו החלביות את אבי לעשות עמן המתה של חסד.

אימי, מעולם לא ידעה על מניותיה בסטארט-אפ האשכבה המסורתי הזה.

מתוך תיבת תפירה פרחונית, הודות לכתמי השמש הצורמים, דג אבי, מבוסם עונג את חוט התפירה הזדוני. יש יאמרו: חבל כפיתה, יליד מחנות צופים נוסטלגיים.

כמעמד חניכת תחנת רכבת חדשה, במאורע גזימת סרט המתנה הצבעוני, כך ביים עצמו אבי בסצנה הצנועה הזו של החיים: וידוא הריגה לשיניים.

נגיסת שפתיים תיאטרלית בצעה את חצי המטר של חוט תפירה אדמוני, זה שהידק את כריות המילוי בחזיית הספורט של אחותי.

צחוק חושף ענבלים מרקדים באקסטזה, עודי ישובה על כסא נידונים שורך אבי את ניביי, עוטף אותם ב-180 מעלות של הסיב

ומורט כל זכר לנדודי השיניים.

באשמורת השנייה של הלילה, לא ארב לי דבר מתחת לכר.