לזעוק את הכאב.

ממש עכשיו לזעוק את הכאב החוצה.

לפרק אותו לפרטים קטנים, להבין

נשארה רק המעטפת עור דק עוטף שברים,

בין החללים.

זהו הרגע בו המילים נעלמו , נאלמו

ואני זועקת בכאב ללא קול.

כמו חלק ממני ניתק והמשיך בדרכו

ואני נעצרתי,

איבדתי את הדרך.

אינני יכולה לצרף שתי מחשבות בלי שתעמוד ביניהן,

דמיוני נושא אותך אלי.

אני מרגישה אותך באופן המענג ביותר,

אתה פתחת את  השער אל נשיותי,

כל גופי מבקש אותך .

המילים הם זעקת כאב אמיתי,

הם מתפזרים אל תוך חלל מפחיד ולא ידוע,

משפטיך ננעצים בלבי חותכים בתוך הווייתי,

מבט הזהב שלך חודר לנשמתי.

לוגמת  מהחומר שאחר כך מאכיל געגועים .

טפריי חזקים כנים ואמיתיים ,

אבל אינם משאירים סימן עמוק בלבך,

כל עורי שואל אליך,

באיזו קלילות ריסקת את לבי לשברי חרס,

כי נתתי לך גם את זה  .