הוכחה?!

הוכחה?!

זוכרת ימים של בכי ומכאוב

זוכרת ימים של קריאה להתבוננות.

תראה זעקתי בקול חלש

אני, אני היא זאת.

אני האוהבת, אני האישה.

אני פה ואני עכשיו.

לא אותם שוחרי מדון וזימה.

לא אותם המסתתרים בחיוכים.

וימים עברו ושעות של קור הגיעו.

וחזרת אלי והכרזת אוהב, רוצה  ומבין.

וחשבתי שהגיעו ימי אביב.

אבל עם קרן שמש ראשונה  על לבלוב חוזר של עץ אהבתנו

הסכינים הושחזו, ננעצו וגדעו הגזע.

מבלי שתעמוד חיץ

מבלי שתזעק את עלבוני

מבלי שתצא להגנתי.

וככה אהבתנו דיממה ...

וככה הגיעו ימים של קור חודר

וחושך מבלבל.

ואחריהם הגיעו ימים  של התבוננות פרטית ופנימית

ושעות של הקשבה עצמית והבנה שקטה

ואז הופעת.

שמעתי את קולך הרפה

ראיתי את ראשך השפוף.

היד רצתה להיות מושטת

הלב רצה לחבק

וכל שעשיתי הוא להישאר במקומי שלי

ופתאום הבנתי

שזעקתי האילמת נשמעת בקולך הרפה

ועלבוני המר מרכין את ראשך

והינה לכם

עוד ההוכחה

לאהבה

מובנת מאליה