במכנס חאקי וגופיה שחורה הלכתי לאיבוד בטבע. איך אפשר ללכת לאיבוד בשמורת טבע מוגנת ומלאה במדריכי קק"ל? מסתבר שאני מסוגלת...
בין העצים חיפשתי סימני דרך, פסים לבנים וכחולים על סלעים או קול של ילדים. כל כך הרבה תנועות נוער מסתובבות פה, ודווקא עכשיו הן לא שרות שירים להעלאת המורל?
התיישבתי על האדמה המתפוררת ושיחקתי עם כמה אבנים לבנות קטנות. נשמתי עמוק, היה קצת חם, ידעתי שאני אדומה כמו עגבנייה, ואז נזכרתי.
הצעת לי לבוא איתך לטייל בטבע, רק אתה ואני, טיול מיוחד. ואני פחדתי שלא אשתלט על עצמי ופשוט ארצה אותך למרגלות ההר, מאחורי עצים וגם בתוך המים. חייכת. אמרת שגם אתה לא היית מתנגד בכלל, אבל אתה רוצה לשמור אותי רק לעצמך בחדר, ולא לעצים, ולא למים, ולא להרים.
הסלעים החלקלקים האלו מלאים בסוג של ירוקת. נראה כאילו הם נמצאים פה אלפי שנים. קיפלתי את המכנס והכנסתי את רגליי למים.
קפואים.
כל כך קפואים, שאצבעות רגליי איבדו תחושה.
הוצאתי את הרגליים והן התלכלכו באדמה המתפוררת.
נהדר.
אם היית פה, בוודאי היית מציע לי להכניס את הרגליים למים הקפואים ולשטוף אותן, למרות שזה לא נעים ומאוד קר. ואז לנעול את הנעליים. אבל לא היית פה, היית שם. ובגלל זה נשארתי עם רגליים מלאות אדמה.
לפתע קלטתי דגים. איך הם חיים בקיפאון הזה? כל כך אמיצים, ואנחנו עוד מעזים לאכול אותם אחר כך. ואולי דווקא בגלל זה הם אמיצים.
הרצתי מחשבה בראש, שאם לא אמצא את דרכי עד שעה מאחורת, אדוג דג, אקים מדורה ואוהל ואחיה ביער לנצח נצחים.
ואז הדג הסתכל עלי.
אמרת שאני צריכה להפסיק עם הצמחונות הזו, ואני יודעת שאתה צודק. גוף שלא קיבל בשר במשך שמונה עשרה וחצי שנים. צריך להתחיל ממשהו.
ואמרת לי שאם נתחתן, אמא שלך תלמד אותי להכין מעדנים, גם בשריים, ואני אמרתי שאני רוצה להתחתן איתך כבר.
היה שקט. ידעתי מה אתה חושב.
אתה לוקח את זה ברצינות. כך אמרת לי. בהתחלה חשבת שיש לנו סיכוי להתחתן,
אחר כך הבנת שלא.
ואני כמו ילדונת טיפשונת, המשכתי להתבדח על הנושא, כי אני לא מכירה דרך אחרת להתמודד עם האהבה הזאת. חוץ מבכי.
ואז התחלתי לבכות. האדמה המתפוררת ספגה את דמעותיי החמימות. מענין אם המים הקפואים של הנהר, יתחממו קצת אם אבכה לכיוון.
ככה יהיה יותר נעים לדגים.
נזכרתי בכל הפעמים שתליתי כביסה, ובכיתי, כי אני לא אוכל לתלות את הכביסה שלך.
וגם בכל הפעמים שהכנתי דברים טעימים, ואתה לא תוכל לטעום אותם.
וגם בכל הפעמים שכתבתי עליך סיפורים, ואתה כבר לא תוכל לקרוא אותם.
וגם בכל הפעמים שקרה לי משהו ורציתי לספר לך, אבל אי אפשר.
וגם בכל הפעמים ששכבתי במיטה ורציתי אותך, ונזכרתי שאסור.
לאט לאט הדמעות התייבשו על הלחיים ונרגעתי.
היתה לך חולשה מטורפת אלי, למרות שניסית להיות חזק.
היתה לי חולשה אליך, כי ידעתי שיש לך חולשה אלי.
שיגעה אותי המחשבה, שאתה אוהב אותי כל כך,
כמו שאני אוהבת אותך.
הדג שהסתכל עלי כבר ברח. שחה ושחה עד שנעלם. וכך הלכה ארוחת הערב.
כאילו שהייתי דגה אותו, מסכן קטן.
עלים חומים וכתומים התעופפו במערבולות של רוח ועשו מוזיקה.
רק אני לא יודעת לעשות מוזיקה.
למרות שמאוד אהבת שהייתי שרה לך בטלפון, בלילה, בלחש.
גם בספרדית.
התרוממתי. שמעתי קול מאחורי. קוראים לי.
לא באמת הלכתי לאיבוד.
בכוונה הלכתי בשביל לא מוגדר,
לחשוב קצת בשקט,
להיות טיפה לבד,
להתייחד עם הזכרונות שלי,
עם הטבע,
ועם הדג.
והם, חיפשו אותי, אבל אכלו גלידת שוקולד בינתיים.
אני מחייכת. לא אוהבת להדאיג אנשים.
