מה איתי? מה אני?
שותק. חושב. חולם.
כלום.
זה סתם עוד יום. להתלבש, לשרוד איכשהו שעתיים בחוץ. הביתה.
הוא חושב שזה בסדר, שכבר לא אכפת לו. מתרגלים להסתפק בכלום.
כמו בכל ערב רגיל, הוא שולח לה הודעה, החברה הנוכחית שלו, ומודיע בקול רפה על התוכניות להערב. נפגשים בפארק, מתחת לבית שלו. רק שניהם? לא, עם כולם. בסדר. היא תבוא. יופי.
הוא נאנח אנחה עמוקה וממלמל- "אין לי כח אין לי כח אין לי כח"
ואז נושם עמוק
ויוצא החוצה, לשרוף עוד ערב, להיות קצת איתה, לנשום כוכבים. הם קוראים לזה- לחיות.
ומרגיש כבד, ומרגיש קשה, ובלי שום סיבה- רע לו.
והוא רוצה יותר.
הוא רוצה יותר והוא רוצה שיהיה אחרת והוא רוצה לדעת איך זה שאחרים מאושרים.
ויוצא.
וכמו בכל ערב רגיל, הוא יורד לפארק, ורואה אותה יושבת בכלל בצד ואומרת לו בקושי חצי שלום אדיש, וזה רגיל וזה כבר לא מפריע לו והוא שותק. ורועי והדס שוב רבים על חוסר ההתאמה שלהם, ונפרדים וחוזרים פעמיים באותו ערב, ועידו ויונה מריצים בדיחות טיפשיות אחד על השניה ונעלבים וכולם יודעים שהם ישלימו אחר כך, והבנים יושבים קצת רחוק מהבנות ועושים פוזות ובודקים מי מסתכלת, וכולן מסתכלות והם שותקים. והכל רגיל והכל סתמי ולא מתאים לו, לא מתאים לו בכלל. ומחכה. כרגיל.
ואז הן באות.
שתיים, חדשות. לא משלהם.
השמות מוכרים לו. הוא מסתכל מרחוק. חברה טובה של רועי, וחברה שלה. עוד אחת. הוא בוחן אותם בשקט.
כולם מחליפים חיבוקים, וגם הוא מקבל אחד. מהבלונדינית. דווקא יפה.
ואז הוא נלחץ, כי היא יפה. והיא מתייחסת אליו. והחברה שלו גם שם. והוא לא רגיל. אז הוא מכווץ את הראש בין הכתפיים, מתקפל קצת, כמו שהוא תמיד עושה במצבים כאלה. שלא קורים הרבה. שלא קורים בכלל, בעצם.
והיא יושבת לידו, הבלונדינית, והוא יודע כבר איך קוראים לה והוא שותק, והוא אומר מדי פעם איזה משפט ומסתכל עליה לראות אם היא צוחקת. והיא צוחקת והוא צוחק ופתאום הוא מרגיש, כל כך כל כך קל.
היא מסתכלת עליו במבט בוחן כזה, והוא מתעצבן וחושב- מה היא רוצה ממני? אני כזה גרוע?
ומתחיל להריץ בראש מליון משפטי מחץ שעונים על המבט ההוא, הבוחן, ונלחץ שהיא מזלזלת בו, ומזהיר את עצמו שלא יחשוב כלום ולא יחשוב כלום ולא קורה כלום ושלא יחשוב, לא יחשוב, לא יחשוב. וחושב עליה.
ופתאום היא אומרת מין משפט- משפט שהוא היה רוצה להגיד, אם היה יכול. משהו כמו-
"הטרגדיה של החיים היא לא המוות. הטרגדיה בחיים היא כשאנחנו מתים בעודנו חיים. ולא חיים."
או שאולי הוא חשב את מה שהיא אמרה, או שהיא אמרה את מה שהוא חשב, כשהוא חשב, או ש...
העיקר שזה תמצת את הכל. זה כמעט נתן לו אומץ לשאול אותה. והוא הסתכל עליה רגע והיא אמרה-
אתה בא לסיבוב?
והוא בא.
וכשהחברה התקשרה אליו בסביבות 2 בלילה, הוא בכלל לא ידע ולא הרגיש ולא חשב שזאת השעה.
וחזר.
ונעצב לרגע. לרגע ארוך. כי זה נגמר וכי הוא משלה את עצמו וכי, גאד דאמט, יש לו אחרת.
והבלונדינית.. היא לא.
אז.. מה עכשיו? הוא לא יודע עליה כלום. והוא גם לא צריך. אסור לו. חוץ מזה שהיא יפה והיא דיברה איתו.
וכשהיא נכנסה לאוטו, בסוף הערב, היא נגעה בו, בקלילות, בקטנה, דחיפה קלה, מודעת לקיומו.
והוא נרעש, והלב שלו קפץ.
והוא ידע- הוא פשוט ידע-
ששום דבר, לא יחזור להיות כמו שהיה.
